רע"פ 10410/09 יוסף חסון נ. מדינת ישראל

1.

לבית-משפט השלום בבאר-שבע הוגש כתב אישום, בו יוחסו למבקש עבירות על פי חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975. נטען, כי עם שני אחרים – סמי אלצאנע ויוסף אלסופי, יסד המבקש חברה, ובאמצעותה עסקו ברכישה, מכירה והפצה של חשבוניות פיקטיביות. החברה ואלצאנע הורשעו במיוחס להם, ואילו אלסופי נמחק מכתב האישום.

2.

בפני הערכאה הדיונית כפר המבקש במיוחס לו, וטען כי על אף היותו בעלים של 99 אחוזים ממניות החברה, זו נוהלה על-ידי אלצאנע תוך שהוא עצמו פועל על פי הנחיותיו, ומבלי שנלוותה למעשיו כוונה להונות את שלטונות המס. גרסה זו לא זכתה לאמונו של בית-המשפט נוכח הראיות שהובאו בפניו, וביניהן מסמך בו צוין כי המבקש הוא מנהלה של החברה, וכי בעלי המניות החליטו להעניק לו זכות חתימה שתחייב את החברה בכל פעילותה ועסקיה. עוד עלה מעדויות עדי התביעה, כי הם זיהו את המבקש כמי שניהל את החברה ואף סיפק להם חשבוניות. שתיקתו של המבקש בחקירתו ובבית-המשפט, והימנעותו מלזמן עדים מטעמו, חיזקו את הראיות נגדו. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לשמונה עשר חודשי מאסר, שנים עשר חודשים מאסר על תנאי ו-50,000 ש"ח קנס. ערעור שהגיש המבקש כנגד העונש, נדחה.

3.

בבקשה זו עותר המבקש למנות לו סנגור וליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, מחמת נסיבותיו האישיות ובריאותו הרופפת. לכך אין בידי להיעתר. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני למעט במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646, 650 (2003)), ומקרה זה אינו נמנה עמם. נסיבותיו האישיות של המבקש נשקלו בידי ערכאות קמא לפני ולפנים, והעונש שהושת עליו משקף את חומרת מעשיו ואינו חורג מרמת הענישה הנוהגת באורח המצדיק את התערבותו של בית-משפט שלערעור. בנסיבות אלו ובהעדר עילה לקיומו של ערעור שני, לא ראיתי מקום למנות למבקש סנגור.

אי-לכך, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע.