רע"פ 10422/04 מונתאסר דלייכי נ. מדינת ישראל

1.בתאריך 15.4.2004 הורשע המבקש בבית-משפט השלום בקריות (כבוד השופט א' מגן) בהחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים). על-פי כתב האישום, שבעובדותיו הודה, נתפס ברכב שבו נהג המבקש צרור קנאבוס ארוז בחבילה, שמשקלה ברוטו – כולל האריזה – עמד על 2,950 גרם. יאמר כבר עתה, כי התביעה לא הציגה ראיות לגבי משקלו נטו של הסם האסור, ותלתה זאת – כפי שמוסבר בפסק-דין - בכך שחוקרי המשטרה אינם נוהגים להוציא את הסם מאריזתו על מנת לשוקלו, שכן הדבר גוזל זמן וכרוך אף בסיכון בריאותם של העוסקים במלאכת השקילה.

2.בית-משפט השלום לא רווה נחת, בלשון המעטה, מטעמים אלה שהוצגו בפניו, וקבע כי בהעדר יכולת לעמוד על משקלו המדוייק של הסם שבאריזה, הרי כל שניתן לקבוע הוא כי המבקש החזיק סם שלא לצריכה עצמית, בכמות שאינה ידועה ובמשתמע, עשויה להיות פחותה מן הכמות שנטענה. מסיבה זו ראה בית-משפט השלום להקל בעונשו של המבקש, גזר לו ששה חודשי מאסר על-תנאי בלבד, הטיל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח ופסל אותו מלהחזיק רשיון נהיגה במשך 11 חודשים.

3.המשיבה ערערה לבית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים מ' נאמן, ר' ג'רג'ורה וי' אלרון) על קולת העונש, שחרג לדעתה במידה ניכרת מסטנדרט הענישה הראוי בעבירות מן הסוג שבו הורשע המבקש. ערעורה התקבל לאחר שנקבע כי די בהודאתו של המבקש בעובדותיו של כתב האישום, לרבות בהחזקה של סם במשקל 2,950 גרם ברוטו, כדי להביא להרשעתו ולענישתו בהתאם לכמות הסם שבהחזקתה הודה. עוד קבע בית-המשפט המחוזי, כי אפילו היה משקל האריזה – שאינו עולה על 20 אחוזים ממשקלה הכולל של החבילה – מופחת מן המשקל הכולל, עדיין היה המבקש אשם בהחזקתו של סם בכמות גדולה, דבר המצדיק ענישה מחמירה. לאור זאת הוסיף בית המשפט המחוזי לעונש שנגזר למבקש רכיב נוסף – 10 חודשי מאסר בפועל.

4.בבקשה שבפנַי למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, נטען על ידי המבקש כי עניינו מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית, שהיא כידוע תנאי לקיומו של דיון, שלישי במספר, בפני בית-משפט זה (ראו ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). לטענת המבקש, שיטת השקילה הנהוגה כיום היא פסולה, ועלולה להביא לתוצאה בלתי הוגנת, שכן אין היא מאפשרת לקבוע ברמת הוודאות הנדרשת במשפט פלילי את כמותו המדויקת של סם שהוחזק בידי נאשמים. זאת, על-פי הטענה, מאחר שמשקל האריזה שבה נעטף הסם עלול לעלות על 20 אחוזים מן המשקל הכולל של החבילה שנתפסה, ומשתוכן החבילה לא נבדק עד תום, אף אין לדעת אם לא הכילה דברים אחרים מלבד הסם כמו, למשל, גושי אדמה שנותרו צמודים לשורשי הקנאבוס או אבנים שסוחר סמים שאינו ישר (כך!) "שתל" בחבילה שמכר לנאשם, כדי להקטין את תכולת הסם שבה.

5.עיון בבקשה מגלה כי אין היא מעלה שאלה המצדיקה ליבון במסגרתו של ערעור בפני ערכאת ערעור נוספת. שיטת השקילה שנוקטת המשטרה, אף אם עשויה היא לעורר קשיים – ולא ראיתי לקבוע בגדר בקשה זו מסמרות בדבר – לא היא הניצבת במרכזה של הבקשה שבפני.

סעיף 7 לפקודת הסמים קובע כך:

(א) לא יחזיק אדם סם מסוכן ולא ישתמש בו, אלא במידה שהותר הדבר בפקודה זו או בתקנות לפיה, או ברשיון מאת המנהל.

(ב) ...

(ג) העובר על הוראות סעיף זה, דינו - מאסר עשרים שנים או קנס פי עשרים וחמישה מן הקנס האמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ואם החזיק בסם או השתמש בו לצריכתו העצמית בלבד, דינו - מאסר שלוש שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

(ד) ...

פקודת הסמים קובעת איפוא איסור כללי על החזקתו של סם, בכלל, ושאינו לצריכה עצמית, בפרט. מכאן, שדי בכך שנחה דעתו של בית-המשפט, על-בסיס הראיות שהוצגו בפניו, כי כמות הסם הייתה גדולה דיה כדי לקבוע שהיא לא נועדה לצריכה עצמית, כדי להקים את יסודות העבירה לפי סעיף 7(א) ו(ג)(רישא) לפקודה. במקרה הנוכחי שאלה זו אינה מתעוררת כלל בכל הנוגע להרשעה, שהרי המבקש עצמו הודה בעובדותיו של כתב האישום, וביניהן זו שלפיה הוא נמצא מחזיק במכוניתו "בתוך שקית, סם מסוכן מסוג קנאבוס במשקל 2950 גרם ברוטו, אשר הינה כמות מסחרית שאינה לצריכתו העצמית בלבד " (ההדגשה הוספה). אכן, לכמות הסם אותה החזיק נאשם, סביר כי תהיה השלכה על מידת העונש. אולם, בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, בו ברור כי הכמות בה החזיק המבקש עולה לאין שיעור על הכמות שהוכרה בתוספת השניה לפקודה ככזו שנועדה לשימוש עצמי (15 גרם), הנתון בדבר משקלו-נטו של הסם שנתפס הופך להיות שולי. כך או כך, ואם לא תמצא המשטרה דרך להביא בפני בית המשפט את הנתון בדבר משקל-הנטו של הסם, אפשר שהפתרון יהיה בכך שהסם יישקל על ידי מומחה מטעם ההגנה, עליה מוטלת ממילא החובה לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 31(3) לפקודה הסמים.

במצב זה כל שנותר היא השאלה אם העונש שנגזר למבקש מצדיק מתן רשות לערער, ועל כך החלטתי להשיב בשלילה. ראשית, משום שזו ההלכה הנוהגת שנים הרבה, ושנית, הואיל והעונש שהושת על המבקש הנו מתון ביותר ואינו חורג ממדינית הענישה המקובלת.

הבקשה נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.