רע"פ 10452/06 משה שור נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש לבית משפט השלום בפתח-תקווה נטען, כי המבקש הנו אביהם החורג של שלושה קטינים, והתגורר עם אמם אותה נשא לאישה. ועוד נטען, כי החל משנת 1998 ועד 2002, במועדים שאינם ידועים במדויק לתביעה "תקף [ המבקש ] את הקטינים בכך שסטר להם בפניהם, צבט אותם בזרועותיהם ובכתפיהם ומשך באוזניהם" (ראו סעיף 3 לכתב האישום). בסעיף 4 נטען כי "במעשיו המתוארים לעיל, תקף [ המבקש ] את הקטינים, בני משפחתו". בגין כל אלה יוחסה למבקש עבירה שהוגדרה כך: "תקיפת בן משפחה, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977".

בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים, הודה המבקש בעובדותיו של כתב האישום, הורשע בעבירה שיוחסה לו, ונדון לחמישה חודשי מאסר ועשרה חודשים מאסר על-תנאי. נקבע, כי המבקש ישא בעונש המאסר בדרך של עבודות שירות.

2.כנגד פסק-הדין הוגש ערעור, ומשבית המשפט המחוזי דחה אותו, הוגשה הבקשה שבפני בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער. נטען, כי בהרשעתו נפל פגם, הואיל ונקבע שהוא חטא בעבירה לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין, בעוד שסעיף זה אינו קובע עבירה עצמאית אלא רק מגדיר "נסיבות מחמירות". במצב זה, כך סבור המבקש, נכון יהיה לבטל את כל ההליכים שהתנהלו עד כה ותוצאתם, ולהתחיל בהם מראשיתם.

3.סעיף 382 לחוק העונשין עוסק בתקיפה בנסיבות מחמירות, ולשונו של סעיף משנה (ב) היא זו:

"העובר עבירה לפי סעיף 379 כלפי בן משפחתו, דינו – כפל העונש הקבוע לעבירה..."

הנובע מכך הוא, שסעיף 382(ב) אינו סעיף עבירה עצמאי, וההרשעה על פיו חייבת להיות משולבת בקביעה כי הנאשם עבר עבירה לפי סעיף 379 לחוק העונשין ("תקיפה סתם"). מבחינה זו אכן נפל פגם בניסוחו של כתב-האישום ובפסק-דינו של בית משפט השלום, אולם מכאן ועד למסקנה כי יש להתחיל בהליכים מראשיתם – הדרך ארוכה.

ראשית, ראוי להדגיש, כי בא-כוח המבקש דהיום היה שותף לגיבושו של הסכם הטיעון, בגדרו הוגש כתב-האישום המתוקן. מכך מתבקש, כי הוא מלין עתה על שגגה שהיה שותף לה, וכל שאוכל לומר על כך הוא כי עניין זה לבדו מעורר תמיהה אם לא למעלה מכך.

שנית, וזה העיקר, אינני סבור כי אותה שגגה גרמה למבקש עיוות דין, ונראה לי כי הוא נדרש לה רק נוכח העונש שהושת עליו. כידוע, מאז שנת תשכ"ה (1965) שוב לא נדרש נאשם להתייחס בתשובתו לכתב האישום לעבירות או להוראות החיקוק שיוחסו לו, אלא לעובדותיו של כתב-האישום בלבד. כך היה גם בעניינו של המבקש, והודאתו בבית המשפט משמעה הודאה גם בכך שהוא "תקף ... את הקטינים בכך שסטר להם בפניהם, צבט אותם בזרועותיהם ובכתפיהם ומשך באוזניהם" ( סעיף 3 לעובדות כתב האישום ). ואם בכך לא די, הוסיף המערער והודה במשמעותן המשפטית של אותן עובדות בהן הודה, לאמור "במעשיו המתוארים לעיל, תקף

[המבקש] את הקטינים בני משפחתו". הנה כי כן, למערער ולבא-כוחו היה נהיר היטב מה טיבן של העובדות שנטענו בכתב-האישום, ואף הגדרתם כ" תקיפת הקטינים " היתה מקובלת עליהם. מכאן, שהשמטתו של סעיף 379 לחוק העונשין מהוראות החיקוק וההרשעה, הנו בגדר שגגה שהכל היו שותפים לה – המבקש, בא-כוחו, המשיבה ובית המשפט – אולם שגגה זו לא היתה כרוכה בעיוות דין, באשר היא משקפת נאמנה את המצב העובדתי והמשפטי, וממילא אין היא מצדיקה בירור בפני ערכאת ערעור נוספת.

נוכח האמור, הבקשה נדחית.