רע"פ 10456/06 אהוד ענבר נ. מדינת ישראל

1.בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית-משפט השלום בירושלים נטען, כי הוא שילם לפלוני שכר חודשי כדי שיבצע עבורו עבודות שירות שהושתו עליו בגין אי ניכוי מס תשומות כדין, ובכך הפר הוראה חוקית, ועבר עבירה לפי סעיף 287(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

2.בתום שמיעתן של הראיות, הודיעו הצדדים לבית משפט השלום כי גיבשו הסדר טיעון, במסגרתו הודה המבקש בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, והוסכם על טווח העונשים להם יעתרו הצדדים – התביעה, לארבעה חודשי מאסר, מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ש"ח, בעוד שההגנה היתה רשאית לעתור לשירות לתועלת הציבור, ולחלופין, מאסר על תנאי וקנס בסך 5000 ש"ח. בעקבות כך הורשע המבקש, ולאחר שבית-משפט השלום שקל את נסיבות חייו – היותו אדם נורמטיבי, מתנדב במשמר האזרחי וללא עבר פלילי מכביד – גזר לו 45 ימי מאסר, ארבעה חודשים מאסר על תנאי וכן קנס בסך 2,000 ש"ח.

3.ערעורו של המבקש כנגד גזר-הדין נדחה על ידי בית-המשפט המחוזי, בין היתר, מן הטעם שהמבקש היה צד להסכם בו הוצע לבית המשפט טווח ענישה מוגדר, ממנו הוא לא חרג. כנגד החלטה זו משיג המבקש, אשר אינו מיוצג בהליך זה, והוא טוען כי יש ליתן לו רשות ערעור בגדרה יוכל להצביע על שורת כשלים של גופי החקירה וכן של ערכאות קמא. נטען, כי לא נמסר לו על העברת תיק החקירה מידי המשטרה לפרקליטות; לא נערך לו שימוע; עניינו נדון בפני שופטת אשר דנה אותו בעבר; עדי התביעה שהובאו בעניינו היו שותפים לעבירה אולם לא הועמדו לדין; לא נערך בעניינו תסקיר מטעם שירות המבחן; ועוד כהנה וכהנה טענות.

4.אין בידי להיעתר לבקשה זו, אשר בבסיסה עומד, ככל שניתן להבין ממנה, רצונו של המבקש להתנער מהסכם הטיעון אותו גיבשו הצדדים בפני הערכאה הראשונה. בקשה חריגה זו, בה שלובות טענות שבעובדה, מקומה להידון בפני ערכאות קמא, ואין היא יכולה להישמע בפני ערכאה שלישית. כך או כך, ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור יוחדה לליבון שאלות בעלות השלכות כלליות שאינן מצטמצמות לעניינו הפרטני של המבקש, ולא כזו היא הבקשה שבפני. זאת ועוד, ההלכה הפסוקה קבעה גם כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מהווה עילה המצדיקה מתן רשות ערעור (רע"פ קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם עניינו של המבקש אינו נמנה עליהם.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.