רע"פ 1046/07 חנניה קדימוב נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום באשקלון (ת"פ 629/06) בגין עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); עבירה של נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א, 1961 (להלן: פקודת התעבורה ), וכן עבירה של נהיגה ללא רישיון רכב תקף, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה.

לפי הנטען בכתב האישום בתאריך 4.4.06 או בסמוך לכך, נהג המבקש בעיר שדרות ברכב מסוג רנו אקספרס, ללא רישיון רכב תקף, אשר פקע בתאריך 7.12.03. המבקש נהג ברכב בהיותו שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים. משהודיע השוטר למבקש, כי הוא מעוכב וביקש ממנו להתלוות אליו לתחנת המשטרה הקרובה, סירב המבקש לעשות כן, השתולל וניסה למנוע מבעד מהשוטר לכבול את ידיו באזיקים. בנסיבות המתוארות לעיל, כך נטען, עשה המבקש מעשה בכוונה להפריע לשוטר למלא את תפקידו כחוק.

בית-משפט השלום (כבוד השופט א' אינפלד ) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו וגזר עליו ביום 8.6.06 את העונשים הבאים: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של חמש שנים, מתוכם שלוש שנים בפועל והיתרה על תנאי למשך שנתיים והתנאי הוא שלא יעבור עבירות של נהיגה בשכרות, נהיגה ללא רישיון נהיגה וכן עבירה של נהיגה בזמן פסילה; שלושה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור אחת מן העבירות בהן הורשע או עבירת נהיגה בזמן פסילה וכן קנס בסך של 4,000 ש"ח או 15 ימי מאסר תמורתו.

על גזר הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע אשר התמקד בענין פסילת הרישיון בלבד.

בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיא י' פלפל, סגן הנשיא נ' הנדל והשופטת ר' יפה-כ"ץ ) דחה את הערעור בקובעו כי תקופת הפסילה שנגזרה על המבקש אמנם אינה קצרה, אך בהתחשב בכך שנהג בהיותו שיכור וחסר רישיון נהיגה, ולאור התופעה לפיה מידי יום ביומו נהגים שיכורים בדרכים קוטלים חיי אדם, פוצעים וגורמים נזק לרכוש, אין מקום להיענות לבקשתו להפחית מעונשו. בית המשפט המחוזי ציין, כי הגיעה העת להעלות את רף הענישה. כן נתן בית המשפט דעתו לכך שלמבקש עבר פלילי עשיר, בפרט בתחום התעבורה.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען בא-כוח המבקש כי טעה בית משפט קמא כאשר לא התחשב בכך שחלקו הארי של כתב האישום נגע לעבירות תעבורה, ומקצתו לעבירה של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו. לטענת בא-כוח המבקש, המשיבה לא בדקה את רמת האלכוהול בדמו, ולולא הודאתו היה עולה ספק באם יש מקום להרשיעו בעבירות האמורות. כן נטען על-ידו כי הוא שתה בקבוק אחד של בירה ונהג בקרבת ביתו, ולכן לא סיכן איש בנהיגתו.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן בפי המבקש טענות באשר לחומרת העונש, אשר אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)), נסיבות אשר לא התקיימו במקרה דנא.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי, בהתאם להלכת חניון חיפה .

מכאן, שבסופו של דבר, עיקר הבקשה הינה ביחס לחומרת העונש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע, ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצם הענין. המבקש נתפס כשהוא נוהג ללא רישיון רכב תקף, כשהוא בגילופין, ולאחר שנתפס התנגד בכוח לשוטר שעצר אותו. כל אלה יחד הינן עבירות המחייבות ענישה תקיפה ומרתיעה. הדעת אינה סובלת כי נהגים בישראל ינהגו ללא מורא מהחוק, ויגרמו אגב כך להרג של אנשים חפים מפשע. גישתו של בית המשפט המחוזי בדבר הצורך להעלות את רף הענישה בענין עבירות תנועה מקובלת עלי וכך יש לנהוג.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.