רע"פ 10504/04 ג'אבר אבו פריח נ. מדינת ישראל

נגד המבקש, ג'אבר אבו פריח, הוגש כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של ביצוע מעשה מגונה, עבירה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום נטען, כי ביום 25.4.01, כאשר המתלוננת - קטינה שטרם מלאו לה 14 שנים - שהתה עם חברותיה ברחבת העירייה בבאר-שבע, ניגש המבקש אליה, והעביר את ידו על חזה לשם סיפוק מיני.

תחילה כפר המבקש בעובדותיו של כתב האישום, ורק לאחר שכמעט כל עדי התביעה נשמעו, הוא ביקש לחזור בו מכפירתו והגיע להסדר טיעון עם המשיבה. לאור הודאתו, הרשיע בית המשפט השלום את המבקש, וגזר לו שלושה חודשי מאסר בפועל, שמונה חודשי מאסר על תנאי, קנס בסך 1,000 ₪, ופיצוי המתלוננת בסכום של 2,500. בגזר דינו ציין בית המשפט, כי "הנאשם ביצע עבירה חמורה ביותר. לא קשה לתאר את הפחד והאימה שתקפו נערה בת 14, כאשר מוצאת עצמה נרדפת ע"י קבוצה של נערים שבסופו של דבר גם אחד מהם לא רק שהוא רץ אחריה, אלא גם מנסה לפגוע בה ומבצע בה מעשה מגונה. מדובר בנערה בגיל 14, על סף גיל ההתבגרות, שרק החלה את דרכה בחיים ונחשפת לחוויה קשה ביותר שיכולה ללוות אותה שנים רבות" (עמוד 24 לפרוטוקול הדיון מיום 12.5.04).

המבקש לא השלים עם גזר הדין וערער עליו בפני בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בערעורו טען, כי היה ראוי להסתפק בחיובו לבצע שרות לטובת הציבור, כפי שהמליץ בעניינו שירות המבחן, ולחלופין, היה נכון לאפשר לו לשאת במאסר בדרך של עבודות שרות ולא במתקן כליאה. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בציינו כי עונש של מאסר בפועל לתקופה של שלושה חודשים, אינו חמור בנסיבות העניין.

עתה עותר המבקש לקבלת רשות ערעור, אולם לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, לא מצאתי כי הוכחה עילה למתן רשות זו. הלכה היא, כי רשות ערעור ניתנת במשורה, ורק במקרים בהם עולה לדיון סוגיה בעלת חשיבות משפטית כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. לא כזה הוא המקרה הנדון בפני, בו השגותיו של המבקש מכוונות כולן כנגד העונש שהושת עליו, עונש שאינו חורג מרמת הענישה המקובלת והראויה, ולמצער, אינו מחייב את התערבותו של בית משפט שלערעור. באשר להמלצתו של שירות המבחן - בית משפט השלום התייחס אליה, ובגדר סמכותו קבע כי דרך הענישה המומלצת אינה הולמת את הנסיבות בהן התבצעה העבירה. ולא למותר לחזור ולהדגיש, כי המלצתו של שירות המבחן - כשמה כן היא - ובית המשפט אינו חייב לאמץ את האמור בה, בבחינת כזה ראה וקדש.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של גזר הדין.