רע"פ 10506/08 גולן חסידיאן נ. מדינת ישראל

1.

לפני למעלה מעשור הועמד המבקש לדין באשמת ביצועו של מעשה מגונה במתלוננת. בכתב אישום נוסף שהוגש נגדו בשנת 2006 נטען, כי בשני מועדים בחודש יוני 2005 התקשר המבקש למתלוננת בטלפון, איים עליה והטריד אותה.

ראיות המשיבה התבססו, בין היתר, על הודעה שנרשמה מפיו של המבקש (ת/6) בה הפליל את עצמו. בית המשפט לא מצא ממש בטענות כנגד קבילותה של אותה הודעה, אולם גזר על עצמו לנהוג בשאלת משקלה בזהירות נוכח אישיותו של המבקש. בסופו של יום הוחלט להרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו, נוכח ראיות נוספות שהיו בפני בית המשפט - שיחות איום מוקלטות, ועדותה האמינה של המתלוננת. בעקבות ההרשעה נדון המבקש ל-12 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 500 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 3600 ש"ח.

2.

המבקש הגיש ערעור כנגד פסק הדין לבית המשפט המחוזי, שם טען כי לא היה כשיר לעמוד לדין, וכי נפלו פגמים רבים בממצאים העובדתיים עליהם התבססה הרשעתו, לרבות פגמים בעדותה של המתלוננת, בשיחות המוקלטות אשר תיעדו את ביצוע העבירות ובהודאת החוץ שהתקבלה במשפט.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור לאחר שלא מצא מקום להתערב בממצאי עובדה שנקבעו בערכאה הדיונית. כמו כן, לא ראה בית המשפט לשנות מהממצא לפיו המבקש כשיר לעמוד לדין, וכי לא נפל פסול כלשהו בגביית ההודעה ת/6. בית המשפט אף נדרש לעניין העונש, וקבע כי נסיבותיו החמורות של המקרה ועברו המכביד של המבקש מצדיקים את העונש שהושת עליו.

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על גזר-הדין, נוכח השקפתו כי בית-משפט קמא שגה משקבע כי יש להחמיר בעונש וכי המבקש אינו נמצא בהליך שיקומי. כמו כן, נטען כי בית המשפט סטה במידה ניכרת מרמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה, תוך שהוא נמנע מלתת משקל הולם לאישיותו של המבקש, נסיבותיו האישיות ונכותו הנפשית.

4.

דין הבקשה להידחות. כידוע, תכליתה של רשות לקיומו של ערעור שני אינה להידרש לטענות פרטניות, אלא לליבון סוגיות בעלות השלכה כללית, וכאלו לא נמצאו בבקשה שבפני. זאת ועוד, הכלל הוא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אין בה כדי להצדיק קיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. לגופו של עניין ובבחינת למעלה מן הדרוש אוסיף, כי לא מצאתי פגם בשיקול-דעתם של בתי המשפט קמא באשר לעונש הראוי למבקש. מדובר באירועים חמורים של הטרדה ואיומים שהופנו על ידי המבקש כנגד מי שהתלוננה נגדו לפני שנים רבות, ועם התנהגות כזו לא זו בלבד שאין להשלים, אלא יש להכביד את היד על מי שחוטא בה, ולו במטרה להרתיע את הרבים.

נוכח האמור, לא מצאתי כי בידי המבקש עילה לקבלתה של רשות ערעור, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, ועמה נדחית הבקשה לעכב את ביצוע העונש.