רע"פ 10510/05 רחמים מלול נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו נטען, כי המבקש נטל במרמה סכומי כסף ניכרים ממספר מתלוננים, תוך הצגת מצג שווא לפיו הוא אדם אמיד, ותוך שהוא מציע הצעות עסקיות כוזבות. עוד נטען, כי את אחת המתלוננות, עימה היה לו קשר רומנטי, הטריד וקילל, ואף איים עליה שלא תיפרד ממנו ולבל תתלונן נגדו במשטרה. בנוסף נטען, כי במספר הזדמנויות, עשה המבקש שימוש בכרטיסי אשראי של אחרים, והפר תנאי מעצר-בית בו היה נתון.

בגין כל אלה, הורשע המבקש בעבירות של קבלת דבר במרמה, איומים, הדחה בחקירה, הפרת הוראה חוקית, הונאה בכרטיסי חיוב והטרדה באמצעות מכשיר בזק, לפי סעיפים 415, 192, 245 ו-287(א) לחוק העונשין, סעיף 17 לחוק כרטיסי חיוב, התשמ"ו-1986, וסעיף 30 לחוק התקשורת והבזק, התשמ"ב-1982, בהתאמה. בעקבות ההרשעה נגזרו למבקש חמישים חודשי מאסר וחמישה-עשר חודשי מאסר על תנאי. כמו כן, הפעיל בית-המשפט שני עונשי מאסר על-תנאי, האחד בן 18 חודשים והאחר בן 8 חודשים, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שעונש המאסר הכולל בו ישא המבקש הועמד על 68 חודשים.

2.כנגד פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, ובמסגרתו טען כי היה נכון להשיב למתלוננים חלק מן הסכומים שעל פי קביעת בית-משפט השלום הוצאו מהם במרמה. המבקש הוסיף וטען, כי בפיצוי זה היה כדי להצדיק הקלה בעונש שהושת עליו, באשר גזר הדין הנו חריג בחומרתו. בתגובה, טענה המשיבה, כי היתה נכונה ללכת לקראת המבקש אם היה מפקיד לצורך פיצוי קורבנותיו סכום של 250,000 ש"ח, אולם בפועל נמצא בפיקדונו בכלא סכום של 90,000 ש"ח בלבד. באשר ליתרת הסכום טען המבקש, כי הוא מסר אותו לידידה שלו כדי שתסדיר את סוגית הפיצוי, אולם אותה ידידה נעלמה עם הכסף ובעקבות כך התלונן המבקש נגדה במשטרה.

בפסק-דינו ציין בית-המשפט המחוזי כי "בסופו של דבר שוחרר על ידי שירות בתי הסוהר פיקדון שנתפס ברשותו בסכום של כ-90,000 ש"ח... למערער [ המבקש דכאן ] יש טענות רבות בעניין זה כלפי חברתו, (ו)פרקליטו אולם אין בדברים אלה ולא כלום" (עמ' 6 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי). עם זאת, נוכח העברת הפיקדון לידי אחת מבין המתלוננים נגדו, הפחית בית-המשפט המחוזי ארבעה חודשי מאסר מתוך העונש שהושת על המבקש.

3.המבקש עותר ליתן לו רשות לערער. הוא מלין על כך שלא ניתן לו לממש את ההסדר אליו הגיע עם הפרקליטות. לטענתו, הוא הצהיר בפני בית-המשפט המחוזי כי בכוונתו לפצות את המתלוננים בסכום של 470,000 ש"ח, והודיע כי הסכום מופקד בפיקדונות הרשומים על שמו בשירות בתי-הסוהר. אף על פי כן, שוחרר מפיקדונותיו סכום של 90,000 ש"ח בלבד, והוא לא הצליח להמציא את יתרת הסכום באופן עצמאי. עוד טען המבקש, כי בדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי, בו לא היה מיוצג, לא ניתנה דחייה למימוש ההסדר, ומשכך, הופחת עונשו בארבעה חודשים בלבד.

4.בבקשה זו אין ממש. ההלכה הנוהגת היא כי רשות ערעור תינתן רק מקום בו מעלה הבקשה סוגיות משפטיות, ציבוריות או חוקתיות להן נודעת השלכה כללית, ושחשיבותן חורגת מגדר עניינו הפרטני של המבקש. הבקשה שבפני מסבה עצמה על העונש שנגזר למבקש, וככזו אין היא נמנית על העניינים המצדיקים דיון בפני ערכאת ערעור נוספת. יתר על כן, המבקש הונה מספר אנשים מהם הוא גזל את כספם, ואת זאת הוא ביצע חודש בלבד לאחר ששוחרר ממאסר קודם, ושעה ששני מאסרים על-תנאי קודמים תלויים ועומדים נגדו. אם תוסיף לכך את עברו הפלילי המכביד של המבקש, שוב אין מנוס מן המסקנה כי בעונש שנגזר לו אין חומרה כלשהי.

הבקשה נדחית.