רע"פ 1053/11 ארז בר-זיו נ. עיריית רמת גן מחלקת החניה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת צ'רניאק) מיום 3.1.2011 בתיק עפ"א 17335-10-10, בו התקבל חלקית ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ברמת גן (השופט חיימוביץ) מיום 5.7.10 בתיקים חע"מ 21364-12-09; 21374-12-09; 214010-12-09.

ב.

המבקש החנה את רכבו בתחומי המשיבה (בסמוך לאוניברסיטת בר אילן), וכיון שלטענתו המדחנים שהוצבו במקום היו מקולקלים, לא שילם אגרת חניה, והצמיד למכוניתו פתק עליו רשם כי המדחנים מקולקלים. חרף האמור קיבל המבקש דוח חניה. דבר זה חזר על עצמו פעמיים נוספות במהלך אותה תקופה. המבקש סירב לשלם את הדוחות, ואולם עמדתו נדחתה בבית המשפט לעניינים מקומיים. באת כוח המשיבה אמנם ויתרה על העדת פקח החניה, והסכימה להניח שהמדחנים אכן היו מקולקלים - אך בית המשפט קבע, כי לפי חוק העזר לרמת גן חובת התשלום אינה פוקעת במקרים בהם המדחנים מקולקלים, וכי קיימות דרכים אחרות לתשלום אגרת החניה (בין היתר התייחס בית המשפט לכרטיסי חניה הנקנים מראש, למכשירי איזי-פארק ולאפשרות תשלום באמצעות הטלפון הסלולרי). בית המשפט סבר, כי בכל הנוגע לאירוע הראשון יש מקום להתחשב בסברתו השגויה של המבקש ולפיכך העמיד את הקנס על 50 ₪, לגבי שני האירועים המאוחרים הועמד הקנס על 150 ₪ (ובסך הכל 350 ₪).

ג.

ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה לגבי הכרעת הדין, והתקבל באופן חלקי לגבי גזר הדין. נקבע, כי "המערער [המבקש - א"ר] לא כפר בכך שמדובר במקום חניה מוסדר שיש לשלם אגרה בגינו לפיכך הערעור על הכרעת הדין נדחה". בכל הנוגע לגזר הדין נאמר, כי לא היה מקום להגדיל את הקנס מעבר לסכום שננקב בדוחות, וכי בנסיבות יש מקום להתחשב בנסיבותיו ובכוונותיו של המבקש - ולפיכך הועמד הקנס (בגין שלושת האירועים יחדיו) על 75 ₪.

ד.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו. בעיקר נטען, כי המשיבה ניסתה להסתיר את העובדה שפקחים מקבלים פרמיות בגין דוחות חניה, ושמסיבה זו נמנעה מתיקון המדחנים. נאמר, כי מסיבה זו ויתרה המשיבה על העדת הפקח, וכי היתה חובה לאפשר למבקש לחקור אותו מעל דוכן העדים. עוד נטען, בין היתר , כי אף שמדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה עומדת למבקש ההגנה הקבועה בסעיף 22(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977: "לא יישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה כל שניתן למנוע את העבירה" - שכן המבקש "כיתת רגליו בחום הקיץ הנורא לכמה מדחנים בניסיון להשיג תו חניה... שם פתק על החלון... ודיווח מיד למחלקת החניה ולחברי מועצת העיר". נטען, כי העיריה הודתה בכך שהיא נמנעת מפרסומן של דרכי התשלום החלופיות כדי שלא לפגוע ברווחי חברת המדחנים. ועוד נטען, כי חובה על העיריה להציב מדחנים, וכי אין זה "נכון וראוי לגבות דמי חניה מסטודנטים קשי יום".

ה.

אציין כאן, אף כי אין לדבר נפקות משפטית מיוחדת, כי לא הובהר לי האם הכוונה למדחנים המכניים ה"ישנים", שמוכנסות אליהם מטבעות והחץ מורה על זמן החניה הנרכש, או למכשירים לרכישת תוי חניה המושמים בחלון הרכב. כאמור, לענייננו אין לדבר נפקות משפטית, אך ראוי כי המינוח יהא ברור בכגון דא.

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש, הואיל ולא נפל פגם משפטי בהחלטה נשוא הבקשה. בסופו של דבר, המבקש אינו חולק - ואינו יכול לחלוק - כי חניית רכבו במקום בו חנה מחויבת לפי חוק העזר העירוני בתשלום אגרה, (סעיף 11(א) לחוק העזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו), תשל"א-1971, כפי שפירט בית המשפט לעניינים מקומיים). אין חולק כי המבקש לא שילם את האגרה. את טענתו, כי מתקיימת ההגנה שבסעיף 22(ב) לחוק העונשין, אין להלום - שכן הוא לא עשה "כל שניתן למנוע את העבירה". אף מבלי להידרש לאפשרות שלא להחנות את הרכב במקום בו המדחנים מקולקלים, קיימות אפשרויות תשלום נוספות - אשר אולי ראוי לתת להם יתר פרסום, ועל כך מלה בהמשך, אך אין ניתן לומר שההימנעות משימוש בהן באה בגדרי עשיית "כל שניתן למנוע את העבירה". אשר לאי-העדת הפקח, זו נזקפה לחובת המשיבה, ובית המשפט לעניינים מקומיים יצא מנקודת הנחה שהמדחנים אכן היו מקולקלים, כגירסת המבקש.

ז.

אכן, בבית המשפט לעניינים מקומיים אמר המבקש, כי הוא רוצה שהפקח יעיד "כי רציתי לשאול אותו האם הוא מקבל עמלות לפי דוחות, והאם הוא בודק את המדחנים". ואולם, בנסיבות אינני רואה פגם בהחלטת בית המשפט שלא לזמן את הפקח, ולצאת מנקודת הנחה עובדתית שהמדחנים היו מקולקלים. השאלה אם פקחים מקבלים עמלות בהתאם לדוחות לא יכלה לסייע להגנת המבקש. אינני יודע אם יש בסיס כלשהו לחשדות המבקש לגבי אי-תיקון המדחנים על מנת לגבות קנסות שבצדם עמלות לפקחים. אם חלילה יש ממש בהתנהלות זאת - שלא הוכחה, ולא ראיתי להכביר כתבי בית דין נוכח כל האמור מעלה - היא מצדיקה תיקון מערכתי. אך חוששני, עם כל תחושת אי-הנוחות שבדבר, אם היה בכוחה של טענה זו כדי לפטור את המבקש בנסיבות מאחריות במישור המשפטי. ולבסוף, לא למותר לציין כי לנסיבות העובדתיות (קרי, היות המדחנים מקולקלים) ולנסיבות האישיות ניתן משקל בגדרי פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין העונש, ודעתי כדעתו.

ח.

על תושבי רמת גן (ומן הסתם חוקי עזר דומים קיימים גם ברשויות אחרות) לדעת, כי החובה לשלם אגרת חניה אינה תלויה בזמינות אמצעי התשלום שמציבה העירייה; ועליהם להצטייד באמצעי תשלום, אשר כיום דומה כי הם זמינים מאשר בעבר (ראו לאחרונה ע"א 280/09 סלופארק טכנולוגיות בע"מ נ' מילגם חניה סלולארית בע"מ (לא פורסם)). חוששני כי ישנם הבאים למדחן מקולקל (כוונתי למדחן ה"מכני" הותיק) וחונים לידו בהנחה כי הפעם לא יחויבו - ולא היא במישור המשפטי. ומנגד, ראוי כי רשויות מקומיות לא רק יבטיחו את תקינות אמצעי התשלום המוצבים בשטחן (שעליהם ממשיכים להסתמך רבים), אלא אף יביאו לידיעת תושביהן והבאים בגבולן את קיומן של דרכי התשלום השונות והחלופיות, אף זאת באורח בולט והוגן, כך שיקוים בהן "ולפני עיור לא תתן מכשול" ( ויקרא

י"ט,י"ד), ואדרבה.

ט.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה.