רע"פ 10556/04 מלכה מתתיהו נ. מדינת ישראל

1.הנאשם הורשע על פי הודאתו בבית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה (כבוד השופטת ח' שרון) בניהול עסק ללא רישיון ובאי קיום צו בית משפט לסגירתו, בהתאם להוראות חוק רישוי עסקים תשכ"ח-1968. זו היתה הפעם הרביעית בה התגלגל ענינו של המבקש לבתי המשפט בגין בית העסק נשוא הבקשה, הוא חנות לממכר ירקות ופירות בעיר הרצליה (להלן: בית העסק ). בשנת 1993 הורשע המבקש לראשונה בניהול בית העסק ללא רישיון כדין ובית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה הורה בצו לסגור את המקום. צו זה לא כובד על ידי המבקש עד עצם היום הזה. בשנת 1997 הורשע המבקש בשנית בניהול עסק ללא רישיון וכן באי קיום צו בית המשפט לסגירתו. בית המשפט לעניינים מקומיים בהרצליה התחשב בנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש והטיל עליו קנס בלבד, תוך ציפיה כי הפעם יכבד את צו בית המשפט ויפעל לסגירת בית העסק. עם זאת, בשנת 2001 הורשע המבקש בשלישית בניהול בית העסק ללא רישיון ובאי קיום הצו לסגירתו. הפעם נגזרו על המבקש קנס בסך 1,500 ₪, ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וקנס יומי בסך 100 ₪ בגין כל יום בו ימשך ניהול העסק ללא היתר כדין.

2.ההליך נשוא בקשה זו, משנת 2002, הוא כאמור ההליך הרביעי במספר בו הורשע המבקש בניהול בית העסק ללא רישיון ובאי קיום צו בית המשפט לסגירתו. בפסק דינו שקל בית המשפט לעניינים מקומיים את הרשעותיו החוזרות ונשנות של המבקש, המצביעות על זלזול בחוק, אל מול נסיבותיו האישיות הקשות וציין כי נסיבות אלה הובאו בחשבון בהליכים הקודמים, אשר בגינם נגזרו על המבקש עונשים קלים במיוחד למרות הישנות המעשים. בית המשפט לעניינים מקומיים ראה לנכון להתחשב גם הפעם בנסיבותיו האישיות המיוחדות של המבקש ועל כן הסתפק בהפעלת עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגד המבקש ולא הטיל עליו עונש נוסף. עוד קבע בית המשפט לעניינים מקומיים כי המבקש לא יישא בקנס היומי שהושת עליו, אלא אם לאחר ריצוי מאסרו ימשיך בביצוע העבירות נשוא ההרשעה.

3.ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שיצר). בדחותו את הערעור הדגיש בית המשפט המחוזי כי במהלך ההתדיינויות הרבות בעניינו של המבקש ניסו הרשויות למצוא דרכים לפתרון בעייתו, הן במישור המוניציפלי - לרבות הצעת מקום חלופי לניהול בית העסק או קבלת פיצוי כספי, והן במישור המשפטי – על ידי מתן עונשים מקילים וארכות לקיום צו בית המשפט. חרף זאת, המשיך המבקש בניהול בית העסק בניגוד לחוק. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לעניינים מקומיים לא הטיל על המבקש כל עונש בגין הרשעתו הרביעית, נשוא בקשה זו, אלא אך הפעיל את עונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. בנסיבות אלה, לא ראה בית המשפט המחוזי מקום להתערב בעונש שנגזר על המבקש ודחה את הערעור, כאמור.

4.מכאן הבקשה שבפניי, בה טוען המבקש כי המשיבה מנצלת שלא כדין את סמכותה להגיש כתבי אישום נגדו בגין העבירות נשוא הבקשה במטרה להפעיל עליו לחץ בלתי כשר לפנות את בית העסק ללא פיצוי הולם וללא הסדרת מקום חלופי. המבקש מוסיף וטוען כי סגירתו של העסק, בו הוא עובד עשרות שנים מאז היה ילד, תפגע אנושות בזכויותיו הקנייניות ובפרנסתו וכי בשל מצבו האישי והמנטאלי הקשה לא הבין לאשורם את ההליכים המשפטיים בהם היה מעורב וטענותיו לא נשמעו כראוי בפני בתי המשפט שדנו בעניינו.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה פסוקה היא כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה בדרך כלל דיון בפני ערכאה שלישית (ראו: רע"פ 1174/99 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה דנן אינו מצדיק סטיה מהלכה זו. המבקש מפר בריש גלי את הוראות החוק ואת צווי בית המשפט לאורך שנים, בעוד רשויות המינהל ואף בתי המשפט מגלים הבנה וסלחנות מופלגת למעשיו, נוכח נסיבותיו האישיות הקשות. ההרשעה נשוא הבקשה הינה כאמור הרשעתו הרביעית בגין ניהול בית העסק ללא רישיון ובגין אי קיום צו שיפוטי לסגירתו. בנסיבות אלה, העונש שנגזר על המבקש הינו מופלג לקולא, ואין כל מקום לדון בו עוד. טענת המבקש כי מניעיה של העיריה בניהול ההליכים המשפטיים נגדו אינם כשרים, מוטב היה לה אלמלא הועלתה. כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו וכפי העולה מן המסמכים שצורפו לבקשה ניסו נציגי העירייה להגיע עם המבקש להסדרים בדבר פינוי בית העסק למקום חלופי או בדבר פיצוי כספי, אך ללא הועיל.

הבקשה נדחית וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה במסגרתה.