רע"פ 10615/08 אשרף טוויל נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של הסעת שוהים בלתי חוקיים, לפי סעיף 12א(ג)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. הרשעתו התבססה על כך שהסיע באוטובוס ארבעים תושבי האזור ששהו בישראל שלא כדין . לאחר שבחן את מכלול השיקולים, לרבות הרשעתו הקודמת של המבקש בעבירה דומה, תסקיר שירות המבחן ועובדת היותו המפרנס של משפחתו, דן בית-משפט השלום את המבקש ל-45 ימי מאסר, ו-6 חודשים מאסר על תנאי.

2.

המבקש הביא את השגותיו כנגד העונש בפני בית המשפט המחוזי, שם טען כי ההלכה בדבר הצורך בענישה מחמירה לעבירות מהסוג בו הורשע, מקורה במצב הביטחוני ששרר בתחילת העשור ושאינה רלוונטית עוד. עוד טען המבקש, כי הערכאה הדיונית נמנעה מלתת משקל הולם לנסיבותיו האישיות, להמלצת שירות המבחן והנזק הצפוי לו ממאסר בפועל. את כל אלה דחה בית-משפט המחוזי, שהוסיף וקבע כי "חסד רב עשתה המאשימה עם המערער כאשר נמנעה מלהגיש ערעור על קולת העונש" (עמ' 2 לפסק הדין).

3.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על גזר-הדין, ובפיו אותן טענות ששימשו אותו בערכאות קמא.

4.

דין הבקשה להידחות. הכלל הוא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אין מקימה עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)), ואף שלכלל זה נקבעו חריגים, לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עליהם. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי אף אני סבור שהעונש שנגזר על המבקש אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת. אדרבא, נוכח מספרם הרב של השוהים הבלתי חוקיים אותם הסיע והרשעתו בעבר בתחום זה, נוטה העונש באופן מובהק לקולא.

נוכח האמור, הבקשה נדחית, ועמה נדחית הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.