רע"פ 10626/06 לירן קולוש נ. מדינת ישראל

1.

המבקש, אסיר בכלא באר-שבע, לא שב לכלאו בתום חופשה. בהיותו בבריחה הוא ביצע שורה של מעשי עבירה. תחילה הצליח לשים ידו על מפתח לדירת מגורים לא-לו בעיר תל-אביב, ופרסם בעיתון מודעה לפיה הדירה פנויה להשכרה. הוא נפגש באותה דירה עם הפונים, בשעה שהמחזיק החוקי בה לא נכח במקום ולא ידע דבר על הנעשה בביתו, נקשר עמם בחוזי שכירות כוזבים ונטל מהם סכומי כסף שונים, ובסך הכל כ-50,000 שקלים.

מקץ זמן מה פרסם המבקש מודעה נוספת בעיתון, בה הבטיח כי ביכולתו להסדיר לישראלים עבודה בחו"ל. מאדם שפנה אליו, קיבל המבקש את צילום תעודת הזהות שלו ואת פרטי חשבונו בבנק וכך, באמצעות זיוף של תעודת זהות על שם-הפונה, משך המבקש 5,000 ש"ח מן החשבון.

בכך לא תמו מעשי הגניבה והמרמה בהם שלח המבקש את ידו. הוא הוסיף וגנב מאדם את כרטיס האשראי שלו ואת דרכונו, רכש באמצעות הכרטיס מוצרים בסך כ-5,000 ש"ח, ויצא את הארץ תוך שימוש בדרכון הגנוב. בהיותו בחו"ל, הוא הכיר ישראלי שטייל שם, נטל גם ממנו בלא ידיעתו את כרטיס האשראי ובהמשך פנה לקונסוליה הישראלית, בהציגו את עצמו כאותו מטייל, וטען כי דרכונו נגנב. על יסוד מצג-שווא זה קיבל המבקש דרכון חדש, על שמו של אותו ישראלי, ובאמצעותו שב לישראל, כשהוא משתמש בזהות כוזבת.

במהלך אותה היעדרות מן הכלא, שארכה כחמישה חודשים, אף קשר המבקש קשרים אינטימיים עם אשה, ובהמשך איים עליה כי יחשוף קלטת המתעדת את השניים מקיימים יחסי מין. בעקבות תלונתה של האשה, נתפס המבקש בידי המשטרה.

2.

בגין כל המתואר, הועמד המבקש לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו והורשע, בעקבות הסדר טיעון ועל יסוד הודאתו, בעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזויף, התחזות לאחר, גניבה, קבלת דבר במרמה ואיומים. העונש שנגזר לו – לאחר הפעלתם של עונשי מאסר על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו בגין הרשעות קודמות – היה 50 חודשי מאסר, 40 מהם לריצוי במצטבר למאסר בו נשא, ועוד 10 חודשים על-תנאי.

3.

בגזר-דינו דחה בית-משפט השלום את טענתו של המבקש, לפיה לא היה מקום להפעלתם של עונשי המאסר שעל-תנאי, שכן בעת ביצוע העבירות היה המבקש אסיר. טענה זו נסמכה על הוראתו של סעיף 52(ג) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, הקובעת כך:

תקופת התנאי תתחיל ביום מתן גזר הדין ואם הנידון נושא אותו זמן עונש מאסר – ביום שחרורו מן המאסר.

המבקש טען, כי כל עוד לא שוחרר ממאסרו, לא נכנס התנאי לתוקף וממילא אין להפעילו. טענתו זו לא התקבלה. בית-משפט השלום קבע, כי נגד המבקש תלוי היה מאסר על-תנאי, חרף כך שטרם שוחרר ממאסר.

4.

ענישה על-תנאי נועדה להרתיע אדם מלשוב ולחטוא בעבירה. מקומה של הרתעה זו, כך קבע המחוקק, הוא בראש ובראשונה במצבים בהם אדם מתהלך חופשי בין הבריות. אף שאין חולק על כך, שהוא עלול לשלוח ידו במעשה עבירה גם בין כותלי הכלא, הרי מסוכנותו העיקרית, להשקפת המחוקק, היא משעה שהוא נע חופשי (רע"פ 7589/97 רחמים נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 651, 658; ע"פ 7510/00 במנוקלר נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 258, 269). כניסתה של תקופת התנאי לתוקף בטרם תם ריצויו של העונש נוגדת עקרון זה. כך, עלול אדם להשתחרר ממאסרו וחרב התנאי אינה מרחפת עוד מעל ראשו, שכן תקופת התנאי, שקצובה היא בזמן, תמה וחלפה לה. על כן נקבע, ככלל, כי תקופת התנאי תיכנס לתוקפה רק מיום השחרור מן המאסר.

ברם, מעיני המחוקק לא נעלמו מצבים, בהם אסיר אינו נמצא מאחורי סורג ובריח. לשם כך התקין הוא את ההוראה שבהמשכו של סעיף 52(ג), וזו לשונה:

אולם תקופה שאסיר נמצא בה מחוץ לבית הסוהר בשל שחרור בערובה... בשל חופשה מיוחדת או מכח סימן ב1 לפרק ו' [ ריצוי עונש בעבודות שירות

– א' א' לוי ],יראו אותה כתקופת תנאי מצטברת לתקופת התנאי שקבע בית המשפט; והכל כשבית המשפט לא הורה אחרת.

פירוש הדבר הוא כי בשעה שאסיר אינו כלוא, מורה הדין כברירת מחדל, זולת אם החליט בית-המשפט אחרת, על כניסתה לתוקף של תקופת תנאי סטטוטורית . תקופה זו מיתוספת לתקופת התנאי השיפוטית שמכוח גזר-הדין, ויחד עומדות הן כנגד האסיר כל עוד לא הוגפו הסורגים מאחוריו בשובו לבית-הסוהר.

5.

בא-כוחו של המבקש, שהוראה זו לא נעלמה מעיניו, תמך יתדותיו בפירוש המוצע על-ידו לביטוי " בשל חופשה מיוחדת". לטענתו, אסיר שלא שב לכלאו מחופשה מיוחדת, אין לראותו כמי שמצוי מחוץ לבית-הסוהר בשל חופשה מיוחדת, כי אם היפוכו של דבר – הוא מסתובב חופשי דווקא בשל הפרתם של תנאי החופשה.

6.

בית-משפט השלום מאן לקבל פירוש זה, וכמוהו גם ערכאת הערעור הראשונה. זו גם זו נסמכו על החלטתו של נשיא בית-משפט זה, השופט מ' שמגר , ברע"פ 258/91 שרעבי נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(2) 583. וכך כתב הנשיא באותה פרשה:

"אשר להיבט הניסוחי – סעיף 52(ג) מדבר על שהייה מחוץ לבית הסוהר "בשל חופשה מיוחדת" להבדיל מן הנקיטה במילים "בזמן חופשה מיוחדת". המבקש שהה מחוץ לכותלי בית הסוהר בשל החופשה, היינו הוא לא היה יוצא מכותלי הכלא אלמלא הוענקה לו החופשה, והארכת שהייתו שלא כדין, עקב אי חזרתו לכלא עם תום החופשה, איננה גורעת מהעובדה שהוא נמצא מחוץ לבית הסוהר בשל החופשה שהוענקה לו". [ שם , בעמ' 585]

7.

במאנו להשלים עם קביעותיהן של ערכאות קמא, הגיש המבקש את הבקשה שבפני, בה עותר הוא ליתן לו רשות לערער בשנית על גזר-הדין בענינו. את בקשתו הוא שב ותולה באותה טענה ששטח בפניהן של ערכאות קמא. אכן, השאלה אותה מעורר המבקש היא שאלה בעלת חשיבות כללית, ואין היא מצטמצמת למקרהו המסוים בלבד ( ר"ע 103/82

חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3), 123). אולם, שאלה זו כבר נדונה והוכרעה בהחלטת הנשיא שמגר ממנה הבאתי לעיל . לא מצאתי, מה עילה היא כי אשוב ואדרש לה. פירוש תכליתי של הוראת סעיף 52(ג) מחייב כי המבקש, שלא נרתע מלשוב ולפגוע באזרחים תמימים מן הרגע בו עלה בידיו לנתק את מוסרות כלאו, יישא בתוצאות מעשיו. כמו מאליו מתבקש, כי הפעלתם של עונשי המאסר על-תנאי שעמדו נגדו, היא חלק בלתי נפרד מאותן תוצאות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.