רע"פ 10703/06 בנימין גל נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בפתח-תקוה (ת.פ 3013/01) בגין עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובגין עבירת הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג ביום 26.10.01 ברכב כשהוא מסיע שני נוסעים נוספים. בזמן שחלף הרכב על פני מונית אשר נסעה בכיוון הנגדי, אחד מנוסעי הרכב אשר ישב מאחורי הנאשם זרק אבן גדולה אל עבר המונית. האבן ניפצה את שמשת המונית ופצעה את הנהג. על אף שהיה על המבקש לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, הוא לא עצר את רכבו והמשיך בנהיגתו. לאחר זמן מה, שב המבקש על עקבותיו, וכאשר חלף על פני אותה מונית, זוהה רכבו של המבקש על ידי שוטרי מג"ב כרכב שהיה מעורב בזריקת האבן. השוטרים דלקו אחר הרכב, כשהם מסמנים למבקש לעצור על ידי הפעלת האור הכחול, מערכת הכריזה, הצופר, והבהוב אורות הניידת, אולם המבקש התעלם והמשיך בנסיעה מהירה עד שנעצר בשער הישוב אלון-מורה.

בית-משפט השלום בפתח תקוה (כבוד השופטת ל' לב און ) הרשיע את המבקש בשתי העבירות שבכתב האישום, וביום 20.2.05 גזר עליו שישה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, 12 חודשי מאסר על-תנאי שלא יעבור במשך תקופה של שלוש שנים על אחת העבירות בהן הורשע, פסילה מלקבל או להחזיק רשיון לתקופה של שלוש שנים, פיצוי למתלונן בגובה 8,000 ש"ח וקנס בגובה 6,000 ש"ח.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקוה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגן-הנשיא ז' המר והשופטים י' שיצר ור' בן-יוסף ) קיבל את הערעור חלקית וזיכה את המבקש מעבירת ההפקרה. את ההרשעה בעבירת הפרעה לשוטר הותיר על כנה, וגזר מחדש את דינו של המבקש, לחודש מאסר בפועל, שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים, וקנס בגובה 2,000 ש"ח. בית-המשפט קיבל את ההכרעות לענין הממצאים העובדתיים שנתקבלו בערכאה הדיונית, אך התערב בכמה מסקנות שהוסקו על סמך אותם ממצאים. ראשית, קבע בית-המשפט כי לא הוכחה ידיעת המבקש כי התרחשה "תאונה". שנית, בית-המשפט לא מצא בסיס ראייתי מספק לזיהוי הרכב הפוגע כרכבו של המבקש. משלא הוכח כי המבקש ידע על ה"תאונה" ומשלא

זוהה הרכב כראוי, לא ניתן היה להרשיע את המבקש בעבירת ההפקרה. לענין העבירה השנייה, קבע בית-המשפט שאין להתערב בפסק-הדין היות ומדובר בשאלות מהימנות. בית-המשפט הוסיף והעיר שלא באה התייחסות של בית-משפט קמא לשאלת אי הזימון של מספר עדי תביעה ול"היעלמות" הבד שראה רס"ר הובר בחלקו האחורי של הרכב.

מכאן בקשת הרשות שבפניי, במסגרתה טוען בא-כוח המבקש שתי טענות: האחת לענין הרשעתו בעבירת ההפרעה לשוטר והשנייה לענין חומרת העונש. טענתו הראשונה היא כי משעה שהוחלט לזכותו מעבירת ההפקרה היה על בית-המשפט המחוזי לבחון מחדש לאור אותו זיכוי את הממצאים שהובילו להרשעתו של המבקש בעבירת ההפרעה. כמו-כן, נטען כי שתי הערכאות הקודמות התעלמו מעובדות הקשורות במרדף אשר מחזקות את גרסתו. המבקש מדגיש את הפער בזמן שעמד על כחמש דקות, משעת הגעתו לשער היישוב ועד הגעתו של רכב המשטרה ואת חוסר הסבירות הנוגע לכך שרכב המשטרה לא השיג את רכבו בזמן המרדף שארך כרבע שעה. לבסוף חזר המבקש על הערות ערכאת הערעור בדבר אי זימון עדי תביעה שיכלו להבהיר את שאלת המרדף ואי ההתייחסות ל"היעלמות" הבד מהרכב. לטענת המבקש, מכלול הממצאים, לאור הזיכוי החלקי, מטים את הכף לטובת זיכוי מלא. טענתו השנייה של המבקש, במישור חומרת העונש, היא כי לאור האירוע "המחודש" שנצטייר בערכאת הערעור היה על בית-המשפט לדרוש תסקיר עדכני ולהטיל על המבקש עונש קל בהרבה.

מנגד, טוענת באת-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה טענות עקרוניות המצדיקות דיון על-ידי ערכאה שלישית. בהתייחס לטענתו הראשונה של המבקש, טוענת המשיבה כי לא היה קושי בבית-משפט השלום להרשיע את המבקש בעבירת ההפרעה, בהסתמכו על עדי התביעה אשר מהימנותם הועדפה על פני מהימנות המבקש. משכך, לא היתה לבית-המשפט המחוזי סיבה לבחון מחדש את העובדות המקימות הרשעה זו. ממשיכה המשיבה ואומרת שטענתו השנייה של המבקש כלל אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור על פי המבחנים שהתקבלו בפסיקה

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ולא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של ענין.

ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעת העובדות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית למעט במקרים חריגים כאשר ממצאים אלו אינם עומדים במבחן ההיגיון (ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לעומת זאת על פי סעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בית-המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת מסקנות שונות משהסיקה הערכאה דלמטה (ראה למשל: על"ע 1381/94 לשכת עורכי הדין נ' מזרה (לא פורסם)). אבחנה זו, היא שעומדת בלב החלטת ערכאת הערעור. לענין עבירת ההפקרה בית-המשפט המחוזי לא דחה את הממצאים העובדתיים אלא את המסקנות שהוסקו מאותם ממצאים. כפי שמודגש בחוות-הדעת העיקרית של פסק-הדין, ההרשעה בעבירת ההפקרה התבססה בין השאר על המסקנה שהמבקש ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי התרחשה "תאונה". בית-המשפט המחוזי דחה את ההיסק הלוגי של הערכאה הדיונית אשר הובילה למסקנה זו וקבע שמסקנה זו לא עולה מתיק הראיות. לעומת זאת הערעור על עבירת ההפרעה לא נסב על 'מסקנות משפטיות' כי אם על מחלוקת עובדתית אשר הוכרעה על בסיס שאלת המהימנות. המשיבה טענה שרכב משטרתי ניהל מרדף אחרי רכבו של המבקש ואילו המבקש טען כי לא ראה ולא שמע שמישהו סימן לו לעצור. לענין מהימנות העדים, למעט מקרים קיצוניים, ערכאת הערעור תקבל את קביעות הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן ישיר מהעדויות השונות. על כן החלטת בית המשפט המחוזי לבטל את ההרשעה בעבירת ההפקרה ובד בבד להותיר על קנה את ההרשעה בעבירת ההפרעה בדין יסודה.

טענותיו של בא-כוח המבקש לענין חומרת העונש, אף הן אינן מצדיקות את התערבותו של בית-משפט זה. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם)). מקרה זה אינו מקרה חריג, המצדיק סטייה מהלכה זו. העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה (ראה מקרים דומים: רע"פ 10694/05 אשר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ בוהדנה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.