רע"פ 10703/07 אורי הנרי כהן נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הורשע על-פי הודאתו בהחזקת סם שלא לצריכה עצמית, עבירה לפי סעיף 7(א)+7(ג) רישא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. בית-משפט השלום גזר למבקש 36 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי והוא נפסל מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך שנה. כמו כן, הופעל, במצטבר, מאסר על תנאי בן 6 חודשים שעמד נגדו.

2.

המבקש ערער לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו על גזר-הדין, וטען כי היה מקום להפעיל את עונשי המאסר באופן חופף. עוד טען, כי נוכח תפיסת הסמים על גופו, אין לכך זיקה לנהיגה ברכב מנועי, ועל כן לא היה מקום להשית עליו עונש פסילה. לבסוף טען, כי נכון היה להסתפק בעונש שחומרתו פחותה, נוכח תקופת מאסר בת 30 החודשים שנגזרה לעבריין אשר סיפק לו את הסם.

3.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, ובכך עוסקת הבקשה לרשות לערער המונחת בפני. המבקש שב ועותר להקל בעונשו, ומאותם טעמים אשר שימשו אותו בפני בית משפט קמא.

4.

כידוע, הלכה היא שהשגה כנגד חומרת העונש אינן מצדיקה, על דרך הכלל, דיון בפני ערכאה שלישית ( רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)). אכן, לכלל זה נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. למבקש עבר פלילי לא פשוט כלל ועיקר, והוא ביצע את העבירה הנוכחית כאשר מאסר על תנאי מרחף מעל לראשו. אם תוסיף לכך את כמות הסם הגדולה שנתפסה בחזקתו, שוב אין מנוס מן המסקנה כי דינה של הבקשה שבפני להידחות, וכך אני עושה.