רע"פ 10706/04מנצור סאלם נ. מדינת ישראל

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.10.04 (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' נעם ור' כרמל). בפסק הדין, נתקבל ערעורה של המשיבה על קולת העונש אשר נגזר על המבקש בבית-משפט השלום בגין העסקת תושב האזור אשר שהה בישראל שלא כדין.

1.המבקש עמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים בגין עבירה של העסקה שלא כדין לפי סעיף 12א(ב) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה

לישראל ), בכך שבמשך כארבעה חודשים העסיק בעבודות שיפוצים את מר אימן אלג'עאפרה (להלן: אלג'עאפרה ), שהינו תושב הרשות הפלשתינאית, בלא שהיה בידו אישור כדין לשהיה בישראל. המבקש כפר תחילה באישום, אולם במהלך המשפט, חזר בו מכפירתו והודה כי העסיק את אלג'עאפרה לתקופה של "חודש חודשיים" במהלך שנת 2002, על אף שידע כי אין בידו אישור כניסה לישראל. על סמך הודאה זו, הרשיע בית-משפט השלום (כבוד השופט י' ברקלי) את המבקש בעבירה שיוחסה לו. בגזר-הדין ציין בית-המשפט, כי מחד גיסא, המבקש הינו יליד שנת 1965, וזו הרשעתו הראשונה, אך מאידך גיסא, מדובר בעבירה שהיא כלשונו "מכת מדינה". לפיכך, גזר בית-המשפט על המבקש שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, קנס בסך 7000 ₪ וכן הורה כי המבקש יחתום על התחייבות בסך 15,000 ₪, שתוקפה לשנה, להימנע מביצוע עבירות ממין אלה שבהן הורשע.

2.המשיבה הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים ובו הלינה על קולת העונש שנגזר למבקש. לטענתה לא ייחס בית-משפט השלום חומרה מספקת לעבירה בה עסקינן וחרג מרמת הענישה המקובלת בעבירות ממין זה. המשיבה הוסיפה וטענה, כי אין בנסיבותיו האישיות של המבקש או בעובדה כי אין לו עבר פלילי כדי להצדיק סטייה מאמות המידה שהותוו בפסיקה ולפיהן העונש הראוי לעבירות אלה הוא מאסר בפועל. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורה של המשיבה וגזר על המבקש 30 ימי מאסר בפועל, בנוסף לעונשים אותם גזר עליו בית-משפט השלום.

3.בבקשה שבפניי, טוען המבקש כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שהתערב בגזר-דינו של בית-משפט השלום. לשיטתו, לא חרג גזר-הדין באופן משמעותי מרמת הענישה המקובלת בפסיקה בכגון דא. המבקש מוסיף ומציין כי יתרונה של הערכאה הדיונית הוא בכך שהתרשמה ממנו באופן בלתי אמצעי ועמדה מקרוב על הנסיבות הרלוונטיות לביצוע העבירה במקרה הקונקרטי. לבסוף טוען המבקש כי בית-המשפט המחוזי לא ייחס משקל הולם לנסיבותיו האישיות, ובהן מצבו הבריאותי הלקוי והיותו מפרנס יחיד של משפחה מרובת ילדים, התומך גם בהוריו המבוגרים.

4.דין הבקשה להידחות.

הלכה היא כי בדרך כלל אין מקום למתן רשות ערעור מקום שהטענות המועלות מכוונות כנגד חומרת העונש, אלא במקרים חריגים המצדיקים זאת (ראו: רע"פ 9145/03 מנשה מונסייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). המקרה שבפנינו אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו ודי בטעם זה כדי לדחות את הבקשה. למעלה מן הדרוש אציין כי מדיניות הענישה הנוהגת והראויה אכן מחייבת, ככלל, עונש של מאסר בפועל בעבירה שבה הורשע המבקש. על כן, צדק בית-המשפט המחוזי בהתערבו בגזר-הדין, משום שהעונש אותו גזר בית-משפט השלום חרג ללא כל הצדקה ממדיניות ענישה זו (ראו: רע"פ 5198/01 טלעת ח'טיב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 769). בהחמירו בעונש אף נהג בית-המשפט המחוזי מידת מתינות, כראוי לערכאת הערעור, ולא מיצה את הדין עם המבקש. מכל הטעמים שפורטו דין הבקשה להידחות. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר שהוגשה עמה.