רע"פ 10744/05 משה ביטון נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום באשדוד (ת"פ 1150/01) בגין עבירה של השמטת הכנסה מתוך דו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: פקודת מס הכנסה); שתי עבירות של הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודת מס הכנסה; שתי עבירות של שימוש במירמה, ערמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה ועשר עבירות של ניכוי ביודעין של מס תשומות, בלי שיש לגביו מסמך כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מס ערך מוסף), לפי סעיף 117(ב)(4) יחד עם סעיפים 38, 45 ו-47 לחוק מס ערך מוסף.

לפי הנטען בכתב האישום, המבקש, אשר היה בעל מוסך למשאיות ושיווק חלקי חילוף באשדוד, רכש, באמצעות מנהל החשבונות שלו, ישראל שטקלמן (להלן: מנהל החשבונות) חשבוניות מס כוזבות בסכום של 1,691,658 ש"ח מלאון רובינשטיין (להלן: רובינשטיין) בשנות המס 1996-1997 (להלן: החשבוניות הכוזבות). המבקש רשם את החשבוניות הכוזבות בפנקסי החשבונות של עסקו, כדי להגדיל במירמה את הוצאותיו וכדי להתחמק מתשלום מס.

בית-משפט השלום באשדוד (כבוד סגן-הנשיא ש' חמדני) הרשיע את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בית-המשפט קבע בפסק-דינו, כי הוא מקבל את עדותו של רובינשטיין וחלק מעדותו של רואה החשבון, שניהם מטעם המשיבה ורואה בהן בסיס להרשעתו של המבקש. בית-המשפט אף ראה חיזוק לעדותם באמרה של המבקש, לפיה רואה החשבון סידר לו את הניירת כדי שלא לשלם הרבה מס, בה ראה בית-המשפט ראשית הודיה. כן ראה בית-המשפט בעובדה שהמבקש נמנע מלהגיש את ספרי החשבונות סיוע לעדותם של רובינשטיין ורואה החשבון. בית-המשפט גזר על המבקש 9 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים וקנס בסך של 50,000 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו.

על פסק-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בטענו, כי אין הוא כשיר לעמוד לדין בשל מחלת נפש ממנה הוא סובל ובטענו, כי לא ידע שהחשבוניות הינן פיקטיביות.

בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ו-ר' יפה-כ"ץ) דחה את הערעור. בפסק-דינו ציין בית-המשפט, כי לא השתכנע מהראיות הרפואיות שהובאו בפניו, כי המבקש אינו כשיר לעמוד לדין. כן קבע בית-המשפט, כי אינו רואה בדברים אותם אמר המבקש באמרתו משום ראשית הודיה. עם זאת, בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין לראות ברובינשטיין וברואה החשבון עדי מדינה ועל-כן עדותם אינה דורשת סיוע, אלא רק חיזוק. חיזוק זה ראה בית-המשפט בכך, שהמבקש בחר שלא להביא ראיות לטובתו. כמו-כן, בית-המשפט ראה בעדויותיהם של רובינשטיין ורואה החשבון כמחזקות זו את זו. כן דחה בית-המשפט את הערעור על גזר-הדין, בשל חומרת העבירות אותן ביצע המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך, שראה בעדויותיהם של רובינשטיין ורואה החשבון כמחזקות זו את זו, לאור הסתירות ביניהן ובכך שראה בעובדה שהמבקש לא הביא ראיות לטובתו משום חיזוק לעדויות אלו. כן טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שדחה את טענתו, לפיה אין הוא כשיר לעמוד לדין. לבסוף טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו לאור חלוף הזמן ומצבו הנפשי.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן הבקשה רק מעלה בחלקה האחד שאלה קונקרטית לגבי ניתוח הראיות ובחלקה השני מהווה ערעור על חומרת העונש ותו-לא.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. ראשית, בכל הנוגע לגבי כשרותו של המבקש לעמוד לדין. טענה זו הועלתה לראשונה רק לאחר שלב הכרעת-הדין בבית-משפט השלום ובית-המשפט דחה אותה, לאחר בחינתן של מספר חוות-דעת שהוכנו בעניינו של המבקש. בעניין זה, קבע בית-משפט השלום, כי חווֹת-הדעת אותן הגיש המבקש, נעשו תוך שהמבקש הסתיר פרטים מהמומחים אשר הכינו אותן. טענה זו נטענה גם בפני בית-המשפט המחוזי, אשר קבע, כי ההחלטה בעניין מצבו הנפשי תועבר לבחינתם של שלושה מומחים, בראשות הפסיכיאטר של מחוז הדרום. חוות-דעתם של שלושת המומחים קבעה, כי המבקש כשיר לעמוד לדין ובית-המשפט קיבל חוות דעת זו ודחה את ניסיונותיו של המבקש לשוב ולערער עליה. לבסוף, כפי שציין בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו, ויתר המבקש על טענה זו בערעור. לאור זאת, לא מצאתי כל מקום לקבל את טענת המבקש, לפיה היה על בית-המשפט המחוזי להפסיק את ההליכים בעניינו.

בצדק קבע גם בית-המשפט המחוזי, כי מכיוון שרובינשטיין ורואה החשבון אינם עדי מדינה, עדותם דרושה חיזוק בלבד לשם ביסוס הרשעה עליהן, בהתאם לסעיף 54א לפקודת הראיות [נוסח חדש]. חיזוק זה ניתן לראות בעובדה, שהמבקש נמנע מלהביא כל ראיה כדי לסתור את עדויותיהם. כפי שנקבע ב"פ 38/49 מחמד אחמד קנדיל ואח' נ' היועץ המשפטי , פ"ד ב 813, 835:

"מכל האסמכתאות דלעיל נמצינו למדים, כי אם הוכחו עובדות המסבכות את הנאשם במעשה העבירה, ויוצרות לכאורה ראיה לחובתו, והנאשם אינו מנסה כלל להמציא הסבר מצדו לעובדות שהוכחו, או שהוא בודה מלבו דברים שאין להם שחר, רשאי בית-המשפט, בתנאים מסויימים, לקבוע על סמך כל זה את אשמת הנאשם. אך יש להדגיש: לא כל דבר-שקר היוצא מפיו של הנאשם, נהפך לו לרועץ בעת מתן פסק-הדין – רק הכחשות כוזבות ושקרים פוזיטיביים כאלה, אשר במסיבות הענין, ומטבע הדברים, עשויים להגביר עוד יותר את החשדות הכבדים, שהיו מוטלים בלאו וכי על שכמו של הנאשם. אין לקבוע מסמרות דבר לגבי נקודה זו – הכל תלוי במסיבות הענין, ובמשקל ההגיוני המצטבר , אשר יש לייחס לעובדות שהוכחו ולשקרי הנאשם (או שתיקתו) גם יחד."

(וראו גם ע"פ 16/82 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(4) 309, 317). בעניינו, לאור קביעתו של בית-משפט השלום, כי הוא דוחה את גרסתו של המבקש כמיתממת ובפרט ולאור דחיית הטענה, לפיה ספרי החשבונות נרטבו בגשם והמבקש אינו יודע היכן הם, צדק בית-המשפט המחוזי משקבע, כי ניתן לראות באי הבאת ספרי החשבונות כראיה משום חיזוק לעדויותיהם של רובינשטיין ורואה החשבון.

מכיוון שקבעתי, כי די היה בקביעה זו של בית-המשפט המחוזי כדי לבסס את הרשעתו של המבקש, איני רואה צורך להידרש לטענה לפיה עדויותיהם של השניים אינן יכולות לשמש כחיזוק זו לזו.

דין הבקשה להידחות גם לעניין העונש. הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

גם לגופו של עניין, בית-משפט זה פסק לא פעם, כי בעבירות כלכליות, בהן על-פי-רוב מדובר בהרשעתו הראשונה של האדם, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות של האדם שדינו נגזר (ראו ע"פ 624/80 חב' וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 211; ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 20.11.2005, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.

על המבקש להתייצב ביום 5.2.2006 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, לשם תחילת ריצוי עונשו.