רע"פ 1076/08 מוסטפא מתאני נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בפתח-תקוה (פ 2879/06) בגין שתי עבירות של ביצוע מעשה מגונה, לפי סעיף 248(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ).

בתקופה הרלוונטית לכתב האישום היה המבקש בעליה של חברת כוח אדם לעובדים זרים (להלן: סוכנות מתאני או הסוכנות ). ג.מ (להלן: המתלוננת ) הינה עובדת זרה, אשר הגיעה לישראל מהפיליפינים, לאחר שקיבלה אישור כדין לעבוד כמטפלת.

כתב האישום חולק לשני אישומים, כאשר על פי המתואר באישום הראשון, בחודש אוגוסט 2001 או בסמוך לכך, הגיעה המתלוננת לסוכנות מתאני, שם פגשה את המבקש ושוחחה עימו על אפשרות הבאת עובדות נוספות מהפיליפינים. לבקשת המבקש, שילמה לו 2000 דולר תמורת עזרתו בהבאת שתי עובדות נוספות. בין החודשים אוגוסט 2001 לספטמבר 2001, שוחחו המתלוננת והמבקש טלפונית בנושא, ובמספר הזדמנויות ביקרה המתלוננת אף לסוכנות, כאשר על פי המתואר בכתב האישום, נהג המבקש באותם ביקורים לשבת בחדרו ולגעת באיבר מינו כשהוא אומר למתלוננת שבכל פעם שהוא רואה אותה "הזין שלו עומד". הוא חזר על מעשיו אלו חרף העובדה שהמתלוננת התעלמה ממנו. בהמשך מתואר בכתב האישום כי ביום 22.9.2001 או בסמוך לכך, התקשר המבקש למתלוננת למקום עבודתה, וביקש ממנה להתלוות אליו לשדה התעופה לקבל את פניהם של עובדים זרים נוספים מהפיליפינים. למרות תשובת המתלוננת כי היא עסוקה, הגיע המבקש לבית בו היא עבדה והציע להסיעה לדירתה, והיא הסכימה. במהלך הנסיעה סטה המערער מהדרך, החנה את רכבו במקום שאינו ידוע למתלוננת וניסה לנשק אותה בפיה. המתלוננת בתגובה הידקה את שפתיה. בהמשך הרים המבקש את חצאיתה, הזיז את תחתוניה והחדיר את אצבעותיו אל איבר מינה בניגוד לרצונה ולא הפסיק על אף שהיא ביקשה ממנו לחדול.

על פי המתואר באישום השני, ביום 18.11.2001 או בסמוך לכך, התקשר המבקש למתלוננת והודיע לה כי לא הצליח להסדיר לחברותיה אישורי כניסה לעבודה לישראל וכי בכוונתו להחזיר לה את כספה. הוא אמר לה כי הוא יגיע אליה למקום עבודתה בפתח-תקוה. משירדה המתלוננת לפגוש אותו ביקש ממנה להיכנס לרכבו. כששאלה המתלוננת היכן הכסף שהובטח לה הוא החל לגעת בחזה שלה, בניגוד לרצונה. המתלוננת יצאה מהרכב ונמלטה לעבר מעלית הבניין, המבקש דלק אחריה, דחף אותה למעלית ונכנס אחריה שם לחץ על מספר כפתורים בו זמנית, עד שהמעלית נעצרה. בהמשך, החל המערער לנשק את המתלוננת בחזה. בעת שהוריד את ידיו מכפתורי המעלית על מנת להרים את הגופייה של המתלוננת, מיהרה זו ולחצה על הכפתור לקומה הראשונה, ומשהגיעה המעלית לקומה זו היא ברחה.

ביום 5.9.2006 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' לב-און ) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, בהעדיפו ללא היסוס את גרסת המתלוננת וקביעתה כמהימנה . בית המשפט עבר בפרוטרוט על מכלול הראיות והעדויות שהובאו הן על ידי התביעה והן על ידי ההגנה, ניתח אותם והגיע לכלל מסקנה כי עדותו של הנאשם היא שקרית וכי התביעה הרימה את הנטל המוטל עליה. בית המשפט אף קיבל את הסברי המתלוננת אודות השיהוי בהגשת התלונה והפערים שהיו בין עדויותיה השונות.

ביום 20.5.2007, נשמעו מפי הצדדים הטיעונים לעניין העונש. מחד עמדו לנגד עיני בית המשפט חומרת העברות אשר הורשע בהן המבקש והצורך בתוצאה עונשית מחמירה, וניצול מעמדה וחולשתה של המתלוננת שנבעו מהיותה עובדת זרה בארץ. מאידך התחשב בית המשפט בשיהוי מיום קרות האירועים המתוארים בכתב האישום ועד להגשת כתב האישום. לאור מכלול השיקולים, בחר בית המשפט שלא להחמיר עם המבקש וגזר עליו מאסר בפועל למשך 3 שנים, מאסר על תנאי של 12 חודשים למשך 3 שנים והתנאי הוא שלא יעבור על אחת העבירות בהן הורשע, ופיצוי למתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 71069/07).

בית המשפט המחוזי (כבוד סגני הנשיא השופטים ד' ברלינר ו ז' המר והשופט ש' שוחט ) דחה את הערעור בקובעו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים וממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית משפט השלום . אף את טענתו של המבקש באשר למחדלי חקירה משטרתיים דחה בית המשפט בקובעו כי עצם קיומם של מחדלים אינו מהווה טעם מספיק לזיכויו של נאשם וכי היה מוטל על המבקש לפעול באופן אקטיבי לשם הוכחת רכיבים מסוימים בגרסתו. גם באשר לטענת המבקש כי המתלוננת העלילה עליו את ההאשמות דחה בית המשפט תוך שהוא מקבל את קביעותיו של בית משפט השלום. לעניין גזר הדין קבע בית המשפט כי העונש שגזר בית משפט השלום איזן נכון בין חומרת מעשיו של המבקש לבין נסיבותיו האישיות והשיהוי הרב מאז האירועים ועד להגשת כתב האישום.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט משהרשיעו בעבירות שיוחסו לו. הוא חוזר ומעלה את הטענות העובדתיות אשר הציג בערעורו בפני בית המשפט המחוזי, כגון קיומן של סתירות פנימיות בעדותה של המתלוננת לגבי מעשיו במשרדו, אי מסירת עדויות בידי חברותיה שכביכול נכחו עימה במשטרה בזמן שהגישה את תלונתה, טענות בדבר מחדלי חקירה משטרתיים וטענת העלילה שהמתלוננת כביכול העלילה עליו. לחלופין, עותר המבקש להקלה בעונש שנגזר עליו, אותו הוא מגדיר כעונש שאינו עומד ביחס לעבירות בהן הורשע ולפסיקה בעניינים דומים, בנוסף לטענת השיהוי אותה הוא מעלה שוב.

מנגד, טוענת המשיבה כי מקרה זה אינו מצדיק דיון בפני ערכאה שלישית. לגופן של הטענות טוענת המשיבה כי הרשעתו של המבקש בעבירות אשר יוחסו לו מתבססת על קביעות שבעובדה וקביעות מהימנות של בית משפט השלום, ואשר בית המשפט המחוזי בחר שלא להתערב בהן. על כן, אין כל עילה לדון בהן פעם נוספת בפני ערכאה שלישית. באשר לעונש שהוטל על המבקש, טוענת המשיבה כי הוא עונש הולם, תוצאה של שקלול חומרת העבירות עם הנסיבות לקולא ובכללן השיהוי, ואין מקום להתערב בו.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפני, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. עיקר טענותיו של המבקש מופנה כנגד קביעותיו העובדתיות וקביעות המהימנות של בית משפט השלום, אשר קיבל ללא היסוס את גרסת המתלוננת על פני גרסתו של המבקש, אותה הגדיר בית המשפט כשקרית.

כידוע, הלכה היא, כי בית משפט בשיבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעות אלו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום.

לבסוף, בכל הנוגע לטענות המבקש כנגד העונש שנגזר עליו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

על המבקש להתייצב ביום 27.7.08, לא יאוחר מהשעה 10:00 בפני המזכירות הפלילית של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.