רע"פ 10762/05 דוד העברי נ. מדינת ישראל

בשנת 2001, בהפגנה שנערכה בכיכר ציון בירושלים, תפסו שוטרי משטרת- ישראל שק ובו חולצות, ועליהן מסר גזעני חריף שכוון נגד הציבור הערבי. על גב החולצות הוטבע המשפט: "אין ערבים – אין פיגועים" ועל חזיתן הופיעה תמונתו של הרב מאיר כהנא. החולצות הוחרמו, ומקץ כחודש הוגשה לבית-משפט השלום בירושלים בקשה חתומה, הנושאת את שמו של המבקש ואת פרטיו, להשבתן לידיו. הבקשה נענתה חלקית, והמבקש התייצב בתחנת המשטרה וקיבל לרשותו חלק מן החולצות. זמן-מה לאחר מכן, בחקירתו במשטרה בחשד להסתה לגזענות, אישר המבקש כי הוא שהגיש את הבקשה להחזרת החולצות, אך הכחיש כי הן היו ברשותו קודם שנתפסו. על-יסוד ממצאיה של החקירה הועמד המבקש לדין בפני בית-משפט השלום בירושלים בגין החזקת פרסום גזעני, עבירה לפי סעיף 144ד לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בית-משפט השלום (הנשיא א' כהן), זיכה את המערער מן העבירה שיוחסה לו, לאחר שקבע כי המשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי המבקש הוא שהחזיק בחולצות. זאת, הן בשל ליקויים בפעולתם של גורמי המשטרה, אשר בעדותם בבית-המשפט לא יכלו לקשור באורח חד-משמעי את המבקש לחולצות שנתפסו, והן בשל השוני בין החתימה שעל הבקשה להשבת החולצות, לבין חתימתו של המבקש. עוד קיבל בית-משפט השלום את גרסת המבקש, לפיה הודה בחקירתו כי הוא זה שהגיש את הבקשה להחזרת החולצות, כדי להימנע מהפללתו של אחר. עם זאת, בשל מעשהו זה הרשיע בית-משפט השלום את המבקש בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, שלא נזכרה מלכתחילה בכתב-האישום.

הן המבקש והן המדינה ערערו על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. ערעורה של המדינה התקבל. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ד' חשין והשופטים ע' חבש וי' שפירא), בפסק-דין בהיר ומפורט, קבע כי המדינה הרימה את הנטל הראשוני המוטל עליה להראות כי המבקש הוא שעמד מאחורי הבקשה להשבת החולצות. משכך, עבר אל שכמו של המבקש הנטל להראות כי לא החזיק בחולצות קודם שנתפסו, ונטל זה לא הורם. עוד דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקש כי יש לזכותו מחמת הגנה מן-הצדק. פסק-דינו של בית-משפט השלום, ועמו ההרשעה בשיבוש מהלכי משפט, בוטל, והמבקש הורשע בעבירה המקורית – החזקת חומר גזעני. התיק הוחזר לבית-משפט השלום, וזה גזר למבקש 4 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות ועוד ששה חודשים על תנאי שלא יעבור עבירה זהה בתוך שנתיים. עוד הוטל על המבקש קנס בסך 500 ש"ח.

הבקשה שבפנַי מכוונת נגד פסק-דינו המרשיע של בית-המשפט המחוזי, ובגדרה שב המבקש ושוטח את אותן טענות שהניח לפתחה של ערכאה-קמא.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי אין בה ממש, ודינה להידחות על-הסף. רשות להגשתו של ערעור שני שמורה, כידוע, לעניינים המעלים שאלה משפטית כללית. הבקשה שבפני, אשר כל האמור בה מצטמצם אך לענינו הפרטני של המבקש, אינה מעלה שאלה כזו. מעבר לדרוש אוסיף, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נכון הוא אף לגופו, ולא ראיתי כל עילה להתערב בו.

הבקשה נדחית.