רע"פ 108/08 כפיר צרור נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום ברחובות (ת"פ 2112/05), אשר ייחס לו שני אישומים בעבירת התפרצות בכוונה לבצע גניבה – לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: החוק ) ושני אישומים בעבירת גניבה – לפי סעיף 384 לחוק.

כפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 22.8.2005 בשעה 6:15 או בסמוך לכך התפרץ המבקש לדירה ברחובות, ונשא ונטל ממנה טלפון סלולרי, תעודת זהות, מסמכים אישיים, ומכשירי אלקטרוניקה. באותו המועד התפרץ המבקש לדירה נוספת, באותו רחוב ברחובות ונשא ונטל ממנה תיק תפילין, מסמכים אישיים, טלפון סלולרי, מטען וסכום כסף העומד על 200 ש"ח במזומן.

המבקש כפר בעובדות כתב האישום.

ביום 15.1.2006, אחר שמיעת הראיות, הרשיע בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת ל' צבר ) את המבקש בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום. בית המשפט קיבל כמהימנה את גרסת עדי התביעה וקבע כי יש בה כדי להוכיח את אשמת המבקש מעבר לכל סביר. מנגד, דחה בית המשפט את גרסת המבקש כבלתי מהימנה בהיותה מעוררת ספקות, שאלות ותהיות שאין עליהן תשובה.

ביום 6.3.2006 גזר בית משפט השלום ברחובות על המבקש עשרה חודשי מאסר בפועל. עוד הופעלו בעניינו של המבקש באופן מצטבר שני עונשי מאסר על תנאי בני עשרה חודשים כל אחד שהיו תלויים ועומדים נגדו. משכך, הועמד עונש המאסר בפועל שהושת על המבקש על שלושים חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו.

כן גזר בית המשפט על המבקש שנים עשר חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע או עבירות רכוש כלשהן, וזאת למשך תקופה בת שלושים ושישה חודשים מיום שחרורו מבית האסורים.

על פסק דינו של בית משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו (ע"פ 70686/06). הערעור הופנה הן כנגד הרשעתו והן כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

ביום 25.11.2007 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים ז' כספי , י' שיצר ו י' שבח ) את ערעורו של המבקש על שני חלקיו. נקבע כי ערעורו של המבקש מופנה כנגד ממצאי מהימנות וכי אין עניינו של המבקש נמנה על המקרים החריגים בהם תתערב ערכאת הערעור בקביעת ממצאי מהימנות. אף לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את ערעור המבקש. נקבע כי מחדלי החקירה להם טוען המבקש אין בהם כדי להעלות חשש כי קופחה הגנתו. עוד נקבע כי מכלול הראיות שהובאו בפני בית משפט השלום בשילוב עם דחיית גרסתו הדמיונית של המבקש מובילים למסקנה אחת ואין בילתה והיא הרשעתו של המבקש בעבירות שיוחסו לו. לבסוף דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על חומרת העונש שהושת עליו, בקובעו כי אין בעונש שהושת עליו משום סטייה מהותית מהעונש הנוהג והראוי המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בו.

מכאן הבקשה שבפניי בגדרה שב המבקש על טענותיו בפני בית המשפט המחוזי. טענות המבקש כנגד הרשעתו מבוססות בעיקרן על שני אדנים. ראשית, טענתו לפיה טעה בית המשפט קמא בהעדיפו את גרסת עדי התביעה, על בסיסן זוהה המבקש כפורץ, על גרסתו, לפיה הוא נקלע לאירוע באקראי וזיהויו כפורץ מקורו בטעות. שנית, טענת המבקש לקיומם של מחדלי חקירה אשר לגישתו עלו לכדי קיפוח הגנתו וחייבו את זיכויו. לחילופין טוען המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו.

המשיבה מצידה מתנגדת למתן רשות ערעור. לטענתה אין בקשתו של המבקש מעלה כל שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש ומצדיקה מתן רשות ערעור. עוד מוסיפה המשיבה כי טענותיו של המבקש בפני בית המשפט המחוזי הופנו ברובן כלפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום. אף על פי כן, בחן בית המשפט המחוזי את טענותיו ודחה אותן בפסק דין מבוסס כדבעי. לעניין חומרת העונש, טוענת המשיבה כי אין עניינו של המבקש נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש וכי השיקולים לקולא המתקיימים בעניינו של המבקש הונחו לפתחן של שתי הערכאות השיפוטיות.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להדחות.

הלכה היא כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור ( הדר חיפה ) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש, יוער כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. ערעורו של המבקש מופנה ברובו כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט בהתבסס על התרשמותו ממהימנות עדי התביעה. הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על ידי הערכה הדיונית ומבוססים על קביעות ביחס למהימנות העדים, אלא במקרים חריגים, בהם קביעותיה של הערכאה הדיונית הינן מוטעות או בלתי סבירות (ראו רע"פ 6084/02 סטניסלב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.2006)). על אף הוראתה של הלכה זו, נדרש בית המשפט המחוזי לטענותיו אלו של המבקש ודחה אותן לגופן. בנסיבות אלו, איני מוצא כי עניינו של המבקש נמנה על המקרים החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בקביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית.

אף טענותיו של המבקש לעניין חומרת העונש שהושת עליו אין בהן כדי להועיל.

הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם, 11.12.1997)).

לנגד עיני הערכאות הקודמות עמדו כלל השיקולים לקולא ולחומרה המתקיימים בעניינו של המבקש. אף על פי כן, לא ראה בית המשפט המחוזי להתערב בחומרת העונש שהושת על המבקש. זאת נוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש, הכולל, בין היתר: עבירות רכוש, עבירות נגד רכב, שוד, בריחה ממשמורת חוקית וסמים וכן נוכח העובדה כי ביצע את העבירות בהן הורשע בהיות שני עונשי מאסר על תנאי, בני עשרה חודשים כל אחד, תלויים ועומדים כנגדו.

לא זאת אף זאת, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הפעלת עונשי המאסר על תנאי בגזירת דינו של המבקש מקורה בהתנהגות המבקש עצמו, אשר לא נרתע מלבצע את העבירות בהן הורשע על אף קיומם של עונשי מאסר על תנאי התלויים ועומדים כנגדו.

בנסיבות העניין, לא מצאתי כי קיימת בעניינו של המבקש כל סטייה ניכרת מנורמת הענישה המקובלת בעבירות בהן הורשע, המצדיקה התערבות ערכאת הערעור בחומרת העונש שהושת עליו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.