פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
10802/08
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
שמעון אוחיון
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי מיום 6.11.08 בע"פ 2682/08 שניתן על ידי כבוד השופט י' נועם
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית המשפט לענייניים מקומיים בירושלים (ת 4985/08) בגין עבירה של חניה במקום בו נאסרה חניה והאיסור מסומן בתמרור, לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960.
על פי המתואר בכתב האישום, ביום 30.10.2007 בשעה 14:12 החנה המבקש את רכבו ברחוב עליאש בירושלים, בניגוד למסומן בתמרור במקום.
בדיון שנערך בבית המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן ) ביום 4.9.2008, העיד המבקש כי החנה את רכבו במקום לאחר שלא הבחין בתמרור האוסר על חניה בתחילת הרחוב, ובדיעבד הבין שמשאית אשר חנתה בתחילת הרחוב הסתירה את אותו תמרור. כמו כן, בהמשך הרחוב ראה תמרור וסימון בכביש המסדיר חניית אופנועים, ובשל אלו הניח כי מותר לו להחנות את רכבו במקום.
ביום 4.9.2008 הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום, וזאת על סמך עדותו שלו כי אכן החנה את רכבו במקום שבו החניה אסורה לפי תמרור שהוצב במקום. בית המשפט קבע כי גם אם יקבל את טענותיו העובדתיות של המבקש, הרי שמחובתו היה לבדוק האם מאחורי המשאית מוצב תמרור האוסר על חניה במקום. בית המשפט גזר על המבקש קנס בסך 500 ש"ח או 5 ימי מאסר תמורתו.
על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2682/08). בערעורו טען כי למעט התמרור שהוסתר ממנו, אין ברחוב עליאש סימון על אבני השפה או על הכביש עצמו המעיד כי אסור להחנות במקום. בנסיבות אלו העירייה לא עמדה בחובתה לסמן בבירור כי מדובר באזור בו אסורה החניה. כמו כן טען כנגד גובה הקנס אשר נגזר עליו על ידי בית המשפט קמא.
ביום 6.11.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם ) את הערעור בקובעו כי טענותיו של המערער כי לא הבחין בתמרור כיוון שזה הוסתר ממנו על ידי משאית שחנתה במקום, וכי הדבר נעשה בתום לב, אינן רלוונטיות לעניין הרשעתו בעבירה אשר יוחסה לו. באשר לגובה הקנס, בית המשפט קבע כי משבחר המבקש לנהל דיון הוכחות ביוזמתו בעבירה מסוג "ברירת משפט", אין הצדקה להפחית משיעור הקנס אשר נגזר עליו, אך שזה הינו כפול מגובה הקנס המקורי.
מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב ומעלה המבקש את אותן הטענות אשר העלה בערעורו לבית המשפט המחוזי. כמו כן מוסיף הוא כי לא התקיים היסוד הנפשי להרשעתו אף שהמדובר בעבירה מסוג "אחריות קפידה", שכן עשה ככל יכולתו להימנע מביצוע העבירה, ולפיכך פטור הוא מאחריות לפי סעיף 22(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
ביום 22.12.2008 הגיש המבקש בקשה להוספת ראייה חדשה לבקשה זו, אשר עניינה בתמונות מרחוב עליאש בירושלים בהן נראה התמרור המדובר והרחוב עצמו; וכן תמונות מרחובות שונים בירושלים בהם, נוסף על תמרור הזהה לתמרור ברחוב עליאש, ישנם סימונים שונים בכביש המעידים על כך שאסור להחנות במקום. ביום 23.12.2008 קיבלתי את הבקשה וצירפתי את התמונות לתיק.
לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.
עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.
מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין הבקשה להדחות. הן בית המשפט לעניינים מקומיים והן בית המשפט המחוזי עמדו נכונה על כך כי גם אם יתקבלו טענותיו העובדתיות של המבקש הרי שאין בכך כדי לפטרו מאחריותו לעבירה בה הואשם. אין נפקא מינה לכך כי באותו יום בו החנה את רכבו במקום אסור מיהר בענייני עבודה ומשום כך לא ראה לנכון לבדוק האם מאחורי המשאית נמצא תמרור האוסר חניה במקום. בנסיבות אלו אין בידי לקבל את טענתו של המבקש כי עשה ככל יכולתו להימנע מביצוע העבירה.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.
ניתנה היום, א' בטבת
התשס"ט (28.12.2008).
ש ו פ ט