רע"פ 10803/06 אילן שוקרון נ. מדינת ישראל

1.בשנים 2002-2003 נהג המבקש, אילן שוקרון, פעמים אחדות ללא רישיון נהיגה, ובחלק מן המקרים עשה זאת בעת שהיה בגילופין. בעקבות כך הוא נפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך שנתיים, והוטל עליו מאסר על תנאי בן חמישה חודשים, שיופעל אם יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה או תחת השפעה של משקאות משכרים וסמים מסוכנים. בכתב אישום שהוגש נגד המבקש לבית-משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו נטען, כי ביום 28.10.03 הוא נהג ללא רישיון, בזמן פסילה וללא ביטוח בר תוקף, ובכך ביצע עבירות לפי סעיפים 10 ו-67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961, וסעיף 2 לפקודת ביטוח מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970.

2.בעקבות הודאתו, הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו, ועניינו הופנה לשרות המבחן שנתבקש להכין תסקיר. בסופו של יום נמנע השירות ממתן המלצה טיפולית, וזאת עקב הליקויים הפיזיים והנפשיים מהם סובל המבקש, ושימושו רב השנים בסם מסוג קנאביס. כן הופנה המבקש לקבלתה של חוות דעת פסיכיאטרית, בה נקבע כי הוא מעולם לא סבל ממחלות נפש, וכי הוא מבין את משמעות העמדתו לדין. יחד עם זאת, עורך חוות הדעת ציין כי מאסר בפועל עלול לגרום להחרפה במצבו הנפשי של המבקש. נוכח כל אלה, נגזרו למבקש שישה חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על תנאי, וכן הופעל נגדו מאסר על תנאי בן חמישה חודשים, בחופף. נוסף על כך, נפסל המבקש מנהיגה במשך שנתיים, והוא חויב לשלם קנס בסך 500 ש"ח.

3.המבקש הביא את השגותיו כנגד חומרת העונש לפני בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, וטען כי ביצע את העבירות על רקע מצוקה נפשית. בית-המשפט (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור, מן הטעם שהמבקש, אשר מעולם לא קיבל רישיון נהיגה כדין, סיכן בנהיגתו לא רק את עצמו, אלא גם את הציבור בכללו. עוד נקבע, כי אין די בהטלת מאסר על תנאי כעונש יחיד על המבקש, שכן אירועי העבר לימדו, כי אין בעונש זה כדי להרתיעו מלשוב ולבצע עבירות דומות.

4.בבקשה שבפני עותר המבקש כי תינתן לו רשות ערעור, בנימוק כי נסיבותיו האישיות הקשות מחייבות הקלה בעונשו: הוא ביצע את העבירות סמוך לאחר שנודע לו כי נגיף האיידס מקנן בגופו; בעקבות מחלתו זו הכיר בו המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100%; מחוות דעת פסיכיאטרית מיום 4.10.2000 שהוגשה בעניינו במסגרתם של אישומים אחרים שהיו תלויים ועומדים נגדו, עולה כי כליאתו מאחורי סורג ובריח עלולה לסכן את חייו; הוא לא שב לחטוא בפלילים מאז ביצוע העבירה נושא הבקשה דנא.

5.לבקשה זו אין בידי להיעתר. ההלכה הנוהגת היא כי חומרת העונש, כשלעצמה, אין בה כדי להצדיק את קיומו של ערעור שני (רע"פ

קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). בעניין שלפני לא נמצאה לי עילה לסטות מהלכה זו, הואיל ושותף אני להשקפתו של בית-משפט קמא, לפיה פעולותיו של המבקש סיכנו את שלום הציבור. פעם אחר פעם הוא חזר לנהוג ללא רישיון, ודרכי הענישה שנוסו בעבר לא הביאוהו לשנות ממנהגו. הגיעה אפוא השעה להבהיר לו כי להתנהגות זו מחיר בצידה, ואת המחיר הזה הוא יאלץ עתה לשלם גם אם הוא לוקה בבריאותו. כך או כך, חסד עשה עמו בית משפט השלום כאשר הורה על הפעלה חופפת של מאסר על תנאי שעמד נגדו, ובכך די.

אשר על כן, הבקשה נדחית, ועימה גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.