רע"פ 10812/03 דיאא סברי נ. מדינת ישראל

1.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטים י' גרוס, ס' רוטלוי, א' קובו), אשר דחה את ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב (כבוד השופטת ר' גרינברג) בו הושתו עליו, בין היתר, 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

2.בתאריך 22.3.01 בשעת לילה פרץ המבקש ביחד עם שני אחרים לבית מרקחת בבני ברק. המבקש וחבריו מילאו ארבעה שקים גדולים בתרופות, לשם גניבתן. שווי התרופות הגיע ליותר מ-30,000 ש"ח. לפני השלמת מעשה הגניבה נתגלו הפורצים על ידי אנשי המשטרה. בטרם נלכד, ניסה המבקש לברוח מן השוטרים והתנגד למעצר תוך שהוא גורם לפציעתו של אחד מהם. ברכב עימו הגיע למקום ההתפרצות נמצאו כלי פריצה. המבקש הודה בפני בית משפט השלום בעובדות כתב האישום, והורשע בעבירות הבאות: התפרצות לבניין שאינו בית מגורים וביצוע גניבה, ניסיון לגניבה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות והחזקת כלי פריצה. במסגרת שיקוליו לעניין גזר הדין הביא בית משפט השלום בחשבון את עברו הפלילי של המבקש. המבקש הורשע בעבר בביצוע מספר התפרצויות לבתי מרקחת באותה שיטה שננקטה במקרה הנוכחי, ובגניבת תרופות בשווי עשרות אלפי שקלים. גם במקרה קודם תקף המבקש שוטר שביקש לעצרו. העבירה נשוא האישום נעשתה חודשיים בלבד לאחר שחרורו ממאסר של 18 חודשים, שהוטל עליו בגין עבירות אלה. בית המשפט הוסיף, כי תסקיר המבחן שנערך לגבי המבקש לא מצביע על שינוי ממשי בגישתו. לאור נימוקים אלה השית בית משפט השלום על המבקש 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בנוסף לעונש זה הופעלו שני עונשי מאסר על תנאי המסתכמים ביחד ב-12 חודשים, שהוטלו על המבקש בהרשעתו הקודמת. העונשים הוטלו באופן מצטבר, כך שבסך הכל נגזרו על המבקש 24 חודשי מאסר לריצוי בפועל. כמו כן השית בית המשפט על המבקש מאסר מותנה בן 12 חודשים לעניין עבירה של התפרצות וגניבה, ומאסר מותנה בן 6 חודשים לגבי עבירות של תקיפת שוטר והחזקת כלי פריצה, שניהם למשך שלוש שנים. המבקש אף חויב לשלם קנס כספי בסך 5,000 ש"ח. יצויין, כי העונש הוטל לאחר שהמבקש חזר בו מהסדר טיעון לפיו הייתה התביעה עותרת לעונש של 23 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש המבקש על גזר הדין, בקבעו כי לא נפל כל פגם בשיקולים ששקל בית משפט השלום לעניין חומרת העונש.

3.בפי המבקש מספר טענות כנגד גזר דינו של בית משפט השלום ופסק דינו של בית המשפט המחוזי. טענתו הראשונה היא, כי שגה בית משפט השלום במסקנות שהסיק מתסקיר המבחן שהוכן לגביו. בית המשפט ציטט קטע מהתסקיר, לפיו המבקש מרוכז בעצמו ואינו מוכן לבחון את החלקים הבעייתיים באישיותו שהביאו אותו למעורבות בפלילים. אלא שמשפט זה, לדברי המבקש, מתייחס לממצאי הבדיקה משנת 2001, ואילו חוות הדעת העדכנית מצביעה על שינוי חיובי בתפיסת עולמו. שנית, טוען המבקש כי הערכאות דלמטה התעלמו מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות, שקיבלו ביטוי בתסקיר המבחן, אשר יש בהן כדי להצדיק הקלה בעונשו. המדובר, בין היתר, בכך שהוא גדל ללא אב מגיל צעיר, דבר שהשפיע לשלילה על אישיותו והתנהגותו, ובכך שכיום הוא נשוי ואב לשני ילדים קטינים. לדברי המבקש, מאחר שהבין כי שגה, הוא שואף כעת לשוב לביתו, לנהל חיים נורמטיביים ולשים את משפחתו בראש מעייניו. בהקשר לכך מוסיף המבקש, כי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי כלל לא התחשבו באפשרות לשיקומו, וייחסו משקל רק לשיקולי הגמול וההרתעה. עוד טענה בפי המבקש היא, כי שגו הערכאות דלמטה משלא התחשבו כלל בשהייתו הארוכה במעצר בית מלא למשך 20 חודשים, כחלופת מעצר, עובר למתן גזר הדין. המבקש מפנה לפסיקה, לפיה יש להביא בחשבון את תקופת מעצר הבית בו היה נתון הנאשם בעת קביעת תקופת המאסר בפועל. לבסוף, גורס המבקש כי העונש שהושת עליו סוטה מנורמת הענישה המקובלת לגבי העבירות בהן הורשע. הוא הפנה לפסקי דין בהם נגזרו עונשים קלים יותר על נאשמים שביצעו עבירות דומות ואף חמורות יותר. בכך, אליבא דידו, הופר עקרון אחידות הענישה.

4.לאחר עיון בטענות המבקש הנני בדעה, כי הבקשה אינה מגלה עילה למתן רשות ערעור. ראשית, על אף שנכונה טענת המבקש, כי בית משפט השלום ציטט באופן חלקי את ממצאי תסקיר המבחן, הרי שבית המשפט המחוזי העמיד דברים על דיוקם בסוגיה זו. הוא לא התעלם מן השיפור בגישת המבקש, עליו הצביע שירות המבחן, ומהמלצתו לקיצור תקופת המאסר. מנגד, הדגיש בית המשפט המחוזי כי שירות המבחן מתמקד בפן השיקומי, בעוד שמחובת בית המשפט לתת דעתו גם להיבטי הגמול וההרתעה. גם יתר הנסיבות האישיות של המבקש לא נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי, אך הוא קבע כי במכלול השיקולים מדובר בעונש ראוי ההולם את חומרת המעשים. השיקול השיקומי קיבל ביטוי בפסק הדין, אלא ששיקולים אחרים הכריעו את הכף. גם טענת המבקש, לפיה ראוי להתחשב בתקופת מעצר הבית בו שהה, צויינה בפסקי הדין של הערכאות דלמטה. יש להניח כי היא שוקללה ביחד עם יתר השיקולים לעניין חומרת העונש, למרות שהדבר לא נאמר מפורשות. על כל פנים, גם בהינתן שיקול זה, אין לומר כי העונש שהוטל על המבקש חורג ממתחם הענישה הסביר בנסיבות העניין. לא למותר לציין פעם נוספת, כי המבקש חזר לפשוע חודשיים בלבד לאחר שחרורו ממאסר בגין עבירות דומות. מטבע הדברים, מדובר בשיקול משמעותי לצד החומרה. לאורו ניתן להגדיר את העונש שהוטל כקל יחסית. אף העובדה שעל נאשמים אחרים בעבירות דומות נגזרו עונשים קלים יותר, אין בה כדי לסייע למבקש. יש לבחון כל מקרה לפי נסיבותיו הוא. לסיכום, הבקשה אינה מעלה כל שאלה עקרונית וכללית החורגת מעובדות המקרה הפרטני, שבעטייה ישנה הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בית משפט זה פסק לא אחת, כי ככלל הוא אינו נוהג ליתן רשות לערער על חומרתו של עונש בלבד (ראו רע"פ 4809/90 דור נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6307/03 דניאל ויניב התקנות ושירותים בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל - אגף המכס

(לא פורסם)). במקרה שבפניי, אין כל טעם המצדיק סטייה מן הכלל.

5.אשר על כן, הבקשה נדחית ללא צורך בתשובה.