רע"פ 10816/06 שלמה סופר נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לענינים מקומיים בהרצליה ציווה, מכוח סמכותו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, על הריסתם של מבנה ושל גדר שבנו המבקשים ללא היתר על קרקע ציבורית בעיר. ערעור, שהוגש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, נדחה (כבוד השופט ע' מודריק), ומכאן הבקשה שבפני להרשות ערעור שני.

2.

בעיקרו של דבר, מיסדת עצמה הבקשה על טענות פרטניות, שהועלו כולן בערכאות קמא ונבחנו לגופן. על יסוד הכלל, לפיו תכליתה של רשות לערעור שני אינה הידרשות מחודשת לטיעונים שאין להם השלכה כללית, ואין הם חורגים מענינו המסוים של המבקש, איני רואה מקום לעסוק בטענות אלו. הטענה היחידה הצריכה לפנים היא, כי המשיבה פעלה שלא כראוי בנוקטה הליך לפי סעיף 212 הנ"ל, שעה שלמעשה היה עליה לפעול בדרך של הגשת תובענה אזרחית לסילוק יד. או-אז, כך על-פי הטענה, הייתה עומדת להם, למבקשים, זכותם להתגונן בדרך שנמנעה מהם בהליך שננקט.

3.

טענה זו יש לדחות. בערכאות קמא הוכח היטב, כי המבקשים עשו דין לעצמם והעמידו ללא היתר צריף למגורים, אותו הקיפו בגדר, בשטח שאינו פרטי ומיועד לשמש דרך גישה למוסדות ציבור. זו, ללא ספק, "עבירה בבנין" בה מדבר סעיף 212, אשר יש אינטרס ציבורי במניעתה. גם תנאי-הסף, הקבוע בסעיף משנה (5) – וקובע כי אין לנקוט הליך לפי סעיף זה אלא אם "מי שביצע את העבירה איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן לעשות את פעולתו חוקית" – התקיים, באשר הבנייה בוצעה למעלה מחמש שנים קודם שהוגשה הבקשה למתן צו הריסה. לאמור, על הפרשה חלה, מכוחו של סעיף 9(א)(3) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, התיישנות המונעת את אכיפת החוק – והכוונה היא להריסתה של הבנייה הבלתי-חוקית – בדרך אחרת זולת זו המותווית בסעיף 212.

4.

מטעם זה, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הבקשה, וכך אני עושה.