רע"פ 10845/08 אלעזר קרבסי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש כתב אישום בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (תיק פ' 5096/08), אשר ייחס לו עבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון, לפי סעיף 4 בצירוף סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968. זאת, בגין ניהול עסק מכירת מזון בהעדר רישיון עסק כדין.

ביום 27.7.2008 הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן ) את המבקש בעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום, בהיעדרו, על סמך סעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב- 1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי ). במעמד זה אף נגזר דינו של המבקש. במסגרת גזר הדין הוטל על המבקש קנס על סך 10,000 ש"ח או 100 ימי מאסר תמורתו, בנוסף להתחייבות על סך 10,000 ש"ח להימנע מעבירה דומה למשך שנתיים ימים, שאם לא יחתום עליה ייאסר ל30 ימים. כן נקבע, כי החצרים והמבנה בהם נמצא העסק ייסגרו, ונאסר על המבקש להעביר את הבעלות בעסק או את החזקה בו, אלא למי שמחזיק ברישיון עסק כדין.

ביום 3.8.2008 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק הדין, שניתן בהיעדרו. בבקשתו טען, בין היתר, כי לא הוזמן לדיון כדין, כיוון שההזמנה נמסרה לאימו, בכתובת שהוא אינו גר בה. ביום 6.8.2008 דחה בית המשפט את בקשתו זו, ולו מן הטעם שהבקשה לא נתמכה בתצהיר.

ביום 19.8.2008 הגיש המבקש בקשה נוספת לביטול פסק הדין, זו הפעם בצירוף תצהיר ומסמכים נוספים. המבקש שב וטען כי כתב האישום וההזמנה לא הומצאו לו כדין, אלא נמסרו לאימו, בכתובת בה אינו מתגורר. כן טען המבקש לביטול פסק הדין מטעמים נוספים, הנוגעים לאישום גופו. ביום 10.9.2008 התקיים דיון בבקשתו, לאחר שנתקבלה תגובת המשיבה. בהחלטתו קבע בית המשפט, כי כתב האישום וההזמנה לדיון הומצאו למבקש כדין, במענו הרשום במרשם האוכלוסין, ביום 18.5.2008. אף אם נמסרו כתב האישום וההזמנה לידי אימו של המבקש, כפי שהוא טוען, הרי שעל פי עדותה של אימו היא העבירה אליו את אותם מסמכים ימים ספורים לאחר מכן. מכאן נובע, כי במועד שהיה על המבקש להתייצב לדיון, ההזמנה הייתה בידיו. כן נקבע, כי ביטולו של פסק הדין אינו נדרש לשם מניעת עיוות דין, משום שבנוסף לראיות שהציגה המשיבה, לפיהן המבקש הפעיל את העסק בשני המועדים שצוינו בכתב האישום, הרי שהמבקש עצמו אישר זאת במהלך הדיון.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים, וכן על דחיית הבקשה לביטולו, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"פ 2665/08). בערעורו טען המבקש כנגד שפיטתו בהיעדרו בבית משפט השלום, כאשר, לדבריו, לא ידע על קיום הדיון. במהלך הדיון בערעור חזר המבקש ואישר כי הפעיל את העסק בתאריכים שמופיעים בכתב האישום, אולם לטענתו הפעיל את החנות "יומיים-שלושה" בלבד, ואלו המועדים המצוינים בכתב האישום. לדבריו, לאחר שהובהר לו על ידי רשות הרישוי בעירייה כי לא ניתן להנפיק לו רישיון עסק, העביר את העסק לאדם אחר. בית המשפט המחוזי ציין, כי המבקש טען בדיון דברים והיפוכם בנושא זה.

ביום 18.12.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' נועם ) את הערעור, בקבעו כי לא נפל פגם בהחלטותיו של בית משפט השלום. כך באשר לקביעתו, כי המבקש הוזמן לדיון כדין, המבוססת הן על אישור המסירה בדבר המצאת כתב האישום וההזמנה לדיון לכתובתו של המבקש כפי שזו מופיעה במרשם האוכלוסין, והן על עדותה של אימו, לפיה מסרה לו את המסמכים האמורים מספר ימים לאחר קבלתם. כך גם באשר לקביעתו הנוספת, לפיה שפיטת המבקש בהיעדרו לא גרמה לעיוות דין ; שהרי, בנוסף לראיות שהציגה המשיבה, המבקש אישר הן במהלך הדיון בבית משפט השלום והן בדיון בערעור, כי הפעיל את העסק במועדים הנקובים בכתב האישום. עוד נקבע, כי המבקש לא הצביע על עיוות דין בגזר הדין שהוטל עליו ; הקנס שהושת על המבקש הולם את אמות המידה העונשיות הנהוגות, וצו הסגירה לעסק היה חיוני לשם מניעת המשך הפעלתו ללא רישיון, בפרט מקום בו מ דובר

בעסק למכירת מזון.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתו, שב המבקש וטוען כי כתב האישום וההזמנה לדיון לא הומצאו לו כדין, ומשום כך היה על בית המשפט המחוזי לבטל את פסק הדין שניתן שלא בנוכחותו. מניה וביה טוען המבקש, כי משלא הוזמן לדיון כדין, סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי לא חל בעניינו. כן נטען, כי פסק דינה של הערכאה הדיונית, שניתן בהיעדרו והטיל עליו עונש חמור, גרם לו עיוות דין. לטענתו, לא היה מקום להורות על סגירתו המיידית של העסק ולגדוע בכך את פרנסתן של מספר משפחות, בפרט לאור המצב המשפטי השורר בתחום רישוי עסקים, לפיו על החפץ ברישיון עסק להפעיל קודם לכן עסק.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת המצדיקה דיון בפני ערכאת ערעור שניה. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי בהכרעתה של הערכאה הדיונית לא נפל כל פגם ולא נגרם למבקש עיוות דין כלשהו.

לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה לה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש נדון כבר בשתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, לא הצביע המבקש על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך יוער, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. המבקש לא הצביע על סיבה מוצדקת לאי התייצבותו לדיון, כנדרש בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, אליו מפנה סעיף240(ב) לאותו חוק. כתב האישום וההזמנה לדיון הומצאו לו לכתובתו כפי שזו מופיעה במרשם האוכלוסין. יתרה מזאת, אימו של המבקש העידה בפני הערכאה הדיונית, כי מסרה לו את המסמכים הללו ימים ספורים לאחר קבלתם. באשר לטענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין, אין לה על מה שתסמוך ; שהרי, המבקש הודה באופן מפורש בשתי הערכאות הקודמות, כי הפעיל את העסק במועדים הנקובים בכתב האישום ללא רישיון וללא היתר זמני כלשהו. אף העונש שהוטל על המבקש אינו חריג בנסיבות המקרה, במיוחד לאור העובדה כי מ דובר בעסק למכירת מזון.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.