רע"פ 10940/03 צפריר כהן נ. מדינת ישראל

1.על המבקש הוגשו בבית משפט השלום ברחובות שני כתבי אישום

בהם יוחסו לו עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, השמטת הכנסה מדו"ח, שימוש במרמה ערמה ותחבולה, ניכוי מס תשומות בלי שיש לגביו מסמכים כאמור בסעיף 38 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 ואי הגשת דו"חות תקופתיים במועד. על פי הנטען בכתב אישום אחד, בתמצית, רכש המבקש במהלך השנים 1998-1996 חשבוניות מס כוזבות, תמורת שווי סכומי המע"מ שבהן, מבלי שעמדה כנגדן כל עסקה. כמו-כן, במהלך השנים 2000-1999, לא הגיש הנאשם 3 דו"חות תקופתיים בהם היה חייב על-פי דין. על פי הנטען בכתב האישום השני, בתמצית, במהלך השנים 1996 - 1998 הכין וקיים הנאשם פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, בכך שרשם בפנקסי החשבונות של העסק שבבעלותו את החשבוניות הכוזבות במטרה להגדיל במרמה את הוצאותיו. בית משפט השלום ברחובות (כבוד השופטת א' גת), בפסק דינו מיום 23.10.04, הרשיע את המבקש על פי הודייתו וגזר עליו בגין העבירות שבהן הורשע לפי כתב האישום האחד עונש מאסר לתקופה של 18 חודשים לריצוי בפועל, קנס בסך 100,000 ש"ח וכן מאסר לתקופה של 15 חודשים על תנאי. בגין העבירות שבהן הורשע לפי כתב האישום השני גזר עליו מאסר לתקופה של 12 חודשים לריצוי בפועל, קנס בסך 70,000 ש"ח וכן מאסר לתקופה של 12 חודשים על תנאי. המבקש ערער על חומרת עונשו לפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטים סגן הנשיא י' גרוס, א' קובו ומ' רובינשטיין), בפסק דינו מיום 30.10.03, נעתר לערעור בחלקו והעמיד את תקופת המאסר לריצוי בפועל שנגזרה בגין כתב האישום הראשון על 12 חודשים במקום 18 חודשים. את תקופת המאסר בגין כתב האישום השני השאיר על כנה. כמו כן הורה ששתי תקופות המאסר ירוצו באופן חופף, כך שיהיה על המבקש לרצות מאסר של 12 חודשים.

המבקש מבקש להרשות לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המדינה השיבה על הבקשה.

2.את בקשתו סומך המבקש על עקרון אחידות הענישה. לטענתו היה על בית המשפט המחוזי לגזור על המבקש את העונש שגזר על הנאשם האחר, שעליו נגזרו עונשים של 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל, קנסות בסך 80,000 ש"ח וכן מאסר לתקופה של 20 חודשים על תנאי. לטענתו, "שגה בית המשפט הנכבד קמא בכך שלא שקלל באופן הראוי את עקרון הענישה האינדיבידואלית ועקרונות אחידות הענישה והימנעות מאפליה והעניק משקל יתר לראשון תוך הדיפת עקרונות היסוד האחרים---וחשוב הדבר שבעתיים, כאשר מדובר באותה המערכת העובדתית המסועפת של עבריין עיקרי ועבריין זוטר".

כנגדו, טוענת המדינה כי בקשה להקלה בעונש אינה עילה למתן רשות ערעור ואינה מצדיקה דיון בערכאה שלישית. לגופו של עניין טוענת היא כי חלקו של המבקש בפרשה לא היה "זוטר" כטענת בא כוחו, וכי עונשו של הנאשם האחר הוקל בשל נסיבות אישיות מיוחדות. מכל מקום, אין באמת המידה הענשית שננקטה לגבי אותו נאשם כדי להקל בעונשו של המבקש.

3.דין הבקשה להדחות.

השגותיו של המבקש נשקלו על ידי שתי ערכאות שנתנו דעתן על מכלול טענותיו – לרבות הטיעון לעניין אחידות הענישה - על נסיבות המעשים ועל נסיבותיו האישיות של המבקש. הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מגדר ענינו הישיר של המבקש ואין בה היבט ציבורי עקרוני המצדיק דיון בערכאה שלישית (ראו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123; כמו כן ראו, בן היתר, רע"פ 227/04 גבריאל מכלוף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות שם).

זאת ועוד. כלל נקוט בידינו שחומרת העונש כשלעצמה לא די בה, בדרך כלל, להרשות ערעור לפני בית משפט זה "כי בעניין עונש מספיקות שתי ערכאות די והותר" (דברי הנשיא י' אולשן בהמ' 340/58 זן נ' היוהמ"ש,

פ"ד יב 1610; כמו כן ראו, בן היתר, רע"פ 10381/03 אגבארייה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) והאסמכתאות שם). לא מצאתי בנסיבות המקרה שלפנינו דבר שיצדיק סטיה מכלל זה.

דין הבקשה להידחות גם לעצומה. עניינה של הבקשה הוא בשאלה אם העונש שנגזר על המבקש, בהשוואה לעונשו של הנאשם האחר, פוגע בעקרון אחידות הענישה (על עקרון זה ראו בין היתר: ע"פ 348/77 כהן נ' מדינת ישראל , פ"ד לב(1) 517, 522-521; ב"ש 361/83 אלמלם נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(2) 381 ; ע"פ 329/87 בר און נ' מדינת ישראל , פ"ד מב(1) 382, 389-388; רע"פ 4654/92 ארגוב נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 92(3) 301; ע"פ 3854/95 כפיר נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 96(1) 134; רע"פ 2714/00 אלחממדה עלי נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2000(2) 1144; דנ"פ 1109/02 שושני נ' מדינת ישראל , תקדין עליון 2002(1) 410). העיון בגזרי הדין של בית משפט השלום ובפסקי הדין של בית המשפט המחוזי, לגבי המבקש והנאשם האחר, מראה כי היתה הצדקה להקל בעונשו של הנאשם האחר בהשוואה לעונשו של המבקש בשל מצבה הקשה של משפחתו ומצבה הנפשי של אשתו. אין לראות אפוא בשוני בעונשיהם של השניים – 12 חודשי מאסר לעומת 6 חודשים – משום אפליה פסולה.

5.הבקשה נדחית .