רע"פ 1096/09 דוד מילשטיין נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (תיק פ' 4697/06) בגין שלוש עבירות של גניבה בידי מורשה, לפי סעיף 393(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי כתב האישום, בתקופה הרלוונטית היה המבקש עורך דין חבר בלשכת עורכי הדין בישראל. על פי עובדות האישום הראשון , הועברו למבקש בסמוך ליום 9.4.2000 כספים בנאמנות, בסך כ-680,000 ש"ח, במסגרת הסדר בסכסוך שנתגלע בין בני משפחה. את הכספים הללו שלשל המבקש לכיסו. המבקש לא השיב את הכספים, גם לאחר שניתן פסק דין כנגדו בעניין, אשר חייבו בתשלום 700,000 ש"ח לצד בסכסוך אליו יועדו כספי הנאמנות (תיק א' 6505/03 בית משפט השלום בראשון לציון). על פי עובדות האישום השני , בייצגו מוכרי נכס מקרקעין החל מחודש יוני 2004, מונה המבקש להחזיק בנאמנות סך של 148,000 ש"ח. המבקש נטל את הכספים לעצמו, תחת הפקדתם בחשבון הנאמנות. בעקבות פניית המוכרים, השיב להם המבקש ביום 20.1.2005 סך של כ-70,000 ש"ח. יתרת הכספים לא הושבה, על אף פסיקתא שניתנה כנגד המבקש בעניין זה, והורתה לו לשלם למוכרים סך של 92,229 ש"ח (תיק א' 574/05 בית משפט השלום בראשון לציון). על פי עובדות האישום השלישי , ייצג המבקש מוכר אחר בהליך מכר דירה. במסגרת ההליך, מונה המבקש להחזיק בנאמנות

סך של כ-40,000$, אותם נטל לכיסו במהלך החודשים מאי-יוני 2002.

ביום 23.6.2008, לאחר שמיעת הוכחות, הרשיע בית המשפט (כבוד השופט ד' מור ) את המבקש במיוחס לו. ביום 11.9.2008 גזר בית המשפט את דינו של המבקש כדלקמן: 30 חודשי מאסר בפועל ; 30 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שנתיים ; קנס בסך 10,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו ;

ותשלום פיצוי למתלוננים בסך 30,000 ש"ח. בית המשפט ציין, כי הקל בעונשו של המבקש אך בעקבות מצבו הרפואי.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70760/08). ערעורה הופנה כנגד קולת העונש. לטענתה, שגה בית משפט השלום משלא ייחס את החומרה הראויה למעשיו של המבקש, ולנזק שגרם הן ללקוחותיו והן לציבור עורכי הדין. כן נטען, כי לא ניתן משקל מספיק לריבוי הרשעותיו של המבקש בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, ולתיק א' 12123/02 (בית משפט השלום ירושלים), שם חייב בית המשפט את המבקש בתשלום פיצוי בסך 250,000 ש"ח לתובע, שהיה לקוחו, לאחר שפירט כיצד עשקו המבקש.

לבסוף נטען, כי העונש שהושת על המבקש סוטה באופן ניכר מרמת הענישה הנוהגת במקרים דומים ואף חמורים פחות, ומשכך, יש להחמיר בעונשו של המבקש ולהטיל עליו מאסר בפועל משמעותי, בנוסף להשתת פיצוי וקנס שיהלמו את חומרת העבירה.

ביום 21.12.2008 קיבל בית המשפט (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , וכבוד השופטים ג' קרא וח' כבוב ) את הערעור, והעמיד את עונשו של המבקש על 45 חודשי מאסר בפועל. סכום הפיצוי למתלוננים הועמד על 100,000 ש"ח. יתר חלקי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש כנגד חומרת העונש. לטענתו, ערכאת הערעור דנה בעניינו כאילו הייתה ערכאה ראשונה. עוד טוען המבקש, כי ערכאת הערעור התעלמה באופן מוחלט ממצבו הבריאותי הקשה. כן נטען, כי המבקש, בן 64, הושעה מעבודתו כעורך דין, ונמצא בהליכי פשיטת רגל בתיק 1291/06 (בית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו). עוד נטען, כי לקולת עונשו של המבקש יש לשקול את העובדה, כי אחד מהמתלוננים, אשר נפטר בינתיים, חזר בו מתלונתו וקיבל את כל המגיע לו, וכי יש מהמתלוננים שקיבלו חזרה את חלק הארי של כספם. על סמך האמור, מבוקש להקל בעונשו של המבקש.

דין בקשת רשות הערעור להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123 (1982)).

יתר על כן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. מטעמים אלו בלבד דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יצוין, כי גם לגופו של עניין, דינה של הבקשה להידחות. אין צורך להכביר מילים בנוגע לחומרת העבירות בהן הורשע המבקש, אשר שלח ידו בממונם של לקוחות תמימים, ששמו בו את מבטחם. זאת ועוד, מקצוע עריכת הדין מושתת על האמון שנותן הלקוח בבא כוחו; במעשיו של המבקש, יש כדי לערער אמון זה, ולהכתים ציבור גדול של עורכי דין העושים את מלאכתם נאמנה. יצוין, כי אין מדובר במעידה חד פעמית מצד המבקש, אלא בכמה אירועים, אשר נפרשו על פני מספר שנים. עוד יוער, כי לחובת המבקש 20 הרשעות קודמות בקובלנות שהוגשו לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, וכי הוטלו עליו בעבר עונשי השעיה ארוכים. לאור כל האמור, דין נסיבותיו האישיות של המבקש לסגת מפני חומרת מעשיו ומפני האינטרס הציבורי המחייב ענישה מחמירה במקרים כגון דא. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.