רע"פ 10991/05 מאיר משען נ. מדינת ישראל

1.נגד המבקש, מאיר משען, הוגש כתב אישום לבית-משפט השלום בתל-אביב, בו יוחסו לו שורה של עבירות אותן ביצע, על פי הנטען, במסגרת עיסוקו כמנהל חשבונות. באישום הראשון נאמר, כי בין השנים 1998-1993 הוא מסר הצהרות כוזבות באשר לעיסוקו ומקור הכנסותיו, וכן השמיט מדו"חות שהגיש הכנסה בסכום כולל של 352,155 ש"ח, מתוך כוונה להתחמק ממס. באישום נוסף נטען, כי המבקש הציג בפני רשויות המס מצגי שווא לגבי מועדי הגשתם של דו"חות אותם ערך עבור לקוחותיו. נטען, כי המבקש עשה כן, תוך זיופם של מסמכים שונים, בניסיון להוכיח כי הדו"חות הוגשו במועד, ובדרך זו להביא לביטולם של שומות מס, קנסות ועיקולים. באישומים השלישי והרביעי נטען, כי במהלך עיסוקו נהג המבקש להתחזות לרואה חשבון, ולייצג, מבלי שהוסמך לכך, לקוחות בפני רשויות המס.

המבקש הודה בעובדות שיוחסו לו במסגרת הסדר טיעון, ולאחר שהורשע גזר לו בית-המשפט שמונה חודשי מאסר, עשרה חודשים מאסר על-תנאי וקנס בסך של 10,000 ש"ח.

2.כנגד העונש הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי. הוא טען, כי בגזר הדין לא ניתן משקל ראוי לזמן הרב שחלף מאז ביצוען של העבירות, לעובדה שהסיר את מחדליו כלפי רשויות המס, למצבו הכלכלי אשר עמד ברקע ביצוען של העבירות, ולמצב בריאותו הקשה הנובע, בין היתר, מכך שהוא סובל מהלם קרב שנגרם לו במהלך מלחמת יום הכיפורים.

3.בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, תוך שהדגיש את החומרה הרבה שנלוותה לעבירות. נקבע, כי בעניינו של המבקש "לא מדובר היה אך ורק בהשמטת הכנסות בהיקף ניכר אלא כאמור גם בהתחזות לרואה חשבון ובזיוף דו"חות של לקוחות, כך שהייתה כאן חומרה נוספת מעבר לעבריינות השגרתית כביכול בתחום המיסים" (עמוד 8 לפסק-הדין).

4.עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, ובפיו אותן טענות שהועלו בפני בית-משפט קמא. כן נטען, כי לא היה ראוי לאחד בכתב האישום שהוגש נגדו את האישום הראשון יחד עם שלושת האישומים האחרונים בעניינו. על פי השקפה זו, אם היו מוגשים שני כתבי אישום נפרדים, לא היה נגזר למבקש מאסר בפועל. לבסוף נטען, כי המשיבה לא פעלה כמתחייב מהוראתו של סעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, היינו, בעבירות מסוג 'פשע' יש לשלוח הודעה לחשוד על העברתו של חומר חקירה מהרשות החוקרת אל רשויות התביעה, כדי לאפשר לו לפנות בבקשה להימנע מהגשתו של כתב-האישום.

5.דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור שמורה למקרים בהם הבקשה מעוררת שאלות בעלות השלכה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים המתדיינים, ועל כן היא בבחינת החריג ולא הכלל. הבקשה הנוכחית, אשר מצמצמת עצמה לעונש, אינה עומדת בתנאים אלה. אדרבא, עיון בהחלטותיהן של ערכאות קמא מעלה, כי העונש שהוטל על המבקש מאזן היטב בין חומרתן של העבירות למכלול הנסיבות האישיות עליהן הצביע בבקשתו. מעבר לנדרש אוסיף, כי את הטענה בדבר הפרתה של ההוראה הקבועה בסעיף 60א לחוק סדר הדין הפלילי, ראוי היה להעלות כבר בעת הדיון שנערך בפני בית-משפט השלום, אולם מטעמים השמורים עם המבקש הוא נמנע מלעשות זאת, ובחר להודות בעובדות המפלילות שיחוסו לו. בנסיבות אלה אין מקום להעלות טענה זו במסגרת ההליך הנוכחי.

הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.