רע"פ 110/04 רמי לוי נ. הועדה המרחבית לתכנון ובניה -"לודים"

הנשיאה ד' ביניש:

1.לאחר שעיינו בטענות המפורטות של הצדדים באנו לידי מסקנה כי אין מקום ליתן רשות ערעור. בשאלה המשפטית ניתן בבית המשפט המחוזי פסק דין לפיו הוראת סעיף 255 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה) אינה שוללת את האפשרות לעשות שימוש בפקודת בזיון בית המשפט, ומסקנה זו עומדת. המבקשים עשו דין לעצמם בכך שפתחו וניהלו את העסק שברשותם – מרכול רחב מימדים – בלא שקיבלו היתר לשימוש חורג שנדרש לשם ניהול עסקם במקום. את המרכול מנהלים המבקשים בניגוד לצו לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה שהוציא בית משפט השלום ברמלה, שאסר עליהם את השימוש במבנה בו הם מנהלים את העסק. משהובהר לוועדה המרחבית לודים , כי המבקשים מפעילים את עסקם בניגוד לצו איסור השימוש פנתה לבית משפט השלום בבקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט בבקשה לאכוף על המבקשים את קיום הצו. בית המשפט נעתר לבקשה ונתן צו לפי הפקודה בקבעו שיעור של קנס יומי שיוטל הן על המבקש – בעל המניות במרכול והן על החברה בעלת העסק. ערעור על ההליך נדחה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו אשר קבע כי השימוש בפקודת בזיון בית המשפט הינו הליך לגיטימי לעניין אכיפת צווים לפי חוק התכנון והבניה; עם זאת ראה בית המשפט להפחית את הקנס ולהעמידו על סך של 500 ש"ח ליום על המבקש ו-1,250 ש"ח לכל יום בו יפעל המרכול על החברה.

בקשת רשות הערעור שהגישו המבקשים נשענה על הטענה המשפטית בלבד וכאמור בעניין זה לא ראינו ליתן רשות ערעור שכן מסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה ניתן לעשות שימוש בהליכי בזיון בית המשפט בגין הפרת צו לפי סעיף 246 לחוק התכנון והבניה, מקובלת עלינו.

2.המבקשים לא כיבדו את פסק הדין ועד היום לא סגרו את המרכול ואף לא שילמו את הקנס. כך נהגו תוך זלזול בוטה בצו בית המשפט שאין להשלים עימו. בא-כוח המדינה הביע באוזנינו את הדעה כי הקנס ככל הנראה לא היה יעיל כיוון שבית המשפט המחוזי העמידו על סכום נמוך. איננו יכולים לקבוע שזה אכן הטעם להתנהגותם של המבקשים. יש להניח שהמבקשים גילו זלזול בצו כיוון שהאמינו, ככל הנראה, שיצליחו לפתור את עניינם בלא לסגור את העסק ולהכשיר את השימוש החורג, בכך פעלו שלא כדין. אין ספק שגם אם היה או יש למבקשים סיכוי לקבל היתר לשימוש חורג מהוועדה המרחבית לתכנון ובניה אסור היה להם להמשיך ולקיים את עסקם בטרם קיבלו היתר ובניגוד לצו. בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא.

3.על אף הדברים שאמרנו לא נוכל לסיים החלטתנו בלי להעיר על כך שטיפולן של הרשויות בעניינם של המבקשים אף הוא אינו משביע רצון.

במקביל להתמשכות השימוש הבלתי חוקי במבנה המרכול נעשו נסיונות מצד המבקשים לקבל היתר לשימוש חורג. הוועדה המקומית והמרחבית לכאורה לא התנגדו למתן ההיתר אלא היתנו את החלטתם בתנאים. אחד התנאים היה קבלת הסכמת בעלים של מנהל מקרקעי ישראל, ומטעמה של הוועדה המרחבית היתה פניה למנהל מקרקעי ישראל בעניין זה. המבקשים התדפקו שנים על דלתות המנהל ואין כל הסבר לכך שתהליך קבלת אישור המנהל והסכמתו לבקשת ההיתר התמשך תקופה כה ארוכה. על פני הדברים נראה הדבר כהליך ממושך ללא הסבר. בשים לב לכך ששאלה זו לא התלבנה בפנינו ולכך שמנהל מקרקעי ישראל אינו מיוצג בהליך שלפנינו, איננו מסיקים כל מסקנה, כמובן, בעניין זה. אין לנו אלא לצפות כי המבקשים יכבדו את הצו שהושת עליהם לאלתר, וימנעו מלעשות שימוש במבנה שברשותם בניגוד לחוק. הרשויות מצידן יפעלו במהירות הראויה כדי לבדוק את עניינם באופן תקין וראוי.

הבקשה נדחית.