רע"פ 11009/05 בוגי זיאד נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו כתב אישום (ת.פ. 2974/02), המייחס לו ביצוע שתי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וכן עבירה של שהייה בלתי-חוקית בישראל לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952.

לפי הנטען בכתב האישום, בתחילת חודש פברואר 2002 איים המבקש על גרושתו דאז (להלן: המתלוננת) באומרו לה, כי בכוונתו לרצוח אותה. ביום 3.3.02 שב המבקש ואיים על המתלוננת בהודיעו לה על כוונתו לרצוח אותה ולחטוף את בתם המשותפת. עוד נטען, כי באותה עת שהה המבקש, אשר הינו תושב בית-לחם, שלא כדין בישראל.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת מ' דיסקין) הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, וגזר עליו את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל, אותם יוכל לרצות בעבודות שירות, היה ויימצא מתאים לכך על-ידי הממונה על עבודות השירות; 12 חודשי מאסר על-תנאי למשך 3 שנים שלא יעבור עבירות אלימות מכל סוג שהוא; 4 חודשי מאסר על-תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה על חוק הכניסה לישראל. בנוסף, חויב המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 3,000 ש"ח להימנע במשך שנתיים מלעבור עבירת אלימות כלשהי. לאחר שהוגשה לבית-המשפט חוות-דעתו של הממונה על עבודות השירות ומשהתברר, כי המבקש אינו יכול לרצות את מאסרו בדרך של עבודות שירות בשל היותו שוהה בלתי-חוקי בישראל הוחלט, כי הוא ירצה את תקופת מאסרו בת 4 החודשים בין כותלי בית הסוהר. להשלמת התמונה העובדתית יצוין, כי כשנה וחצי לאחר קרות האירועים המתוארים בכתב-האישום שב המבקש להתגורר יחד עם גרושתו, והם אף נישאו בשנית מתוך רצון לשקם את יחסיהם. עוד יצוין, כי בתחילת שנת 2004 עתר המבקש לבית-משפט זה (בג"ץ 751/04) בבקשה כי יוסדר מעמדו בישראל. בית המשפט אמנם דחה את בקשת המבקש למתן צו ביניים, אולם הורה, כי אם תבקש המדינה להרחיקו מן הארץ, יוכל הנ"ל לפנות שוב לבית-המשפט ולעתור לסעד שיימנע את הרחקתו מן הארץ.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר וכבוד השופטים ז' המר וי' שיצר) דחה את ערעורו של המבקש והחליט להותיר את פסק-הדין של הערכאה הדיונית על כנו. בית-המשפט המחוזי השתית את החלטתו על מספר נימוקים: האחד, כי מדובר בשני מקרים של איומים בוטים, המחייבים ענישה מחמירה בצידם, בדמות הטלת עונש מאסר בפועל. בהקשר זה צוין, כי גם העבירה של שהייה בלתי-חוקית עשויה, כשלעצמה, להצדיק עונש מאסר. השני, כי אין זו הפעם הראשונה בה נוהג המבקש באלימות כלפי המתלוננת. לבסוף, נתן בית-המשפט את דעתו אף לכך, ששירות המבחן נמנע מלהמליץ על שחרורו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי משדחה את ערעורו. לטענת המבקש, מאחר שהוא אינו יכול לרצות עונש מאסר בדרך של עבודות שירות, מן הראוי היה להטיל עליו עונש מאסר שאינו כולל מאסר בפועל. בנוסף, תולה המבקש את יהבו על ההחלטה שניתנה בבג"ץ 751/04 בסברו, כי היא מהווה ראייה למעמדו החוקי בישראל ועל כן, גורס הוא, כי אין כל מניעה שיירצה את עונש המאסר שהוטל עליו בעבודות שירות. כן, מזכיר המבקש את הפגיעה הקשה שתיגרם לפרנסתו ולבני משפחתו באם יישלח למאסר מאחורי סורג ובריח.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה שלפנינו אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית או ציבורית המצדיקה דיון נוסף בפני ערכאה שלישית, שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. המשיבה אף סבורה כי העונש שהוטל על המבקש הינו ראוי והולם ואינו סוטה לחומרה מרמת הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה. עוד מבהירה המשיבה, כי למבקש אין זכות קנויה לרצות את עונשו בעבודות שירות וכי קביעת הממונה, לפיה המבקש אינו מתאים לביצוע עבודות שירות, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק התערבותו של בית-המשפט בעונש. בנוסף, מציינת המשיבה, כי ההסכמה שהביעה המדינה, במסגרת הדיון בבג"ץ 751/04, לכך שהמבקש לא יגורש מן הארץ כל עוד לא סיים לרצות את עונש המאסר שהוטל עליו, אינה מכשירה את מעמדו של המבקש בישראל.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. מושכלות ראשונים הם, כי הרשות לערעור שני, מוגבלת אך למקרים מצומצמים, אשר בגדרם מתעוררת שאלה כללית - בעלת חשיבות משפטית או ציבורית - החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. במקרה דנא, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש אשר חזר והעלה בפנינו את אותן טענות שנטענו בפני הערכאות הקודמות, לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקשים אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה.

אף לגופו של עניין, איני מוצא כל ממש בבקשה. זאת, בהתחשב באיומים הקשים והבוטים שהטיח המבקש במתלוננת, כמו-גם בעובדה שאך לאחרונה הורשע המבקש בביצוע עבירה דומה. זאת ועוד, מפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עולה, כי המתלוננת אף ציינה בפני קצינת המבחן, כי המבקש נהג כלפיה באלימות במספר הזדמנויות נוספות. דברים אלו מעידים, כי אין מדובר במעידה חד-פעמית של המבקש. לכל אלו מתווספת, כאמור, הרשעת המבקש בביצוע עבירה נוספת - של שהייה בלתי-חוקית בישראל. לפיכך נראה, כי נוכח הנסיבות האמורות, אכן בצדק קבעו הערכאות אשר קדמו לי את אשר קבעו וכן, כי אין העונש שהוטל על המבקש חמור ובוודאי שלא במידה כזו, אשר מצדיקה התערבותה של ערכאה שלישית.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

החלטתי מיום 29.11.05, בעניין עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.

על המבקש להתייצב בתאריך 28.5.06 לא יאוחר מהשעה 10:00, במזכירות בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשם תחילת ריצוי עונשו.