רע"פ 11010/08 הנרי כהן נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 2426/07) בגין עבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ); ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום, ביום 19.6.2006 בשעה 17:30 לערך, בעת ויכוח עם אשתו (להלן: המתלוננת ), שבר המבקש תמונה של אחות המתלוננת השייכת לה. לאחר מכן התקרב למתלוננת ואיים עליה כי ישבור תמונה על ראשה.

ביום 4.6.2008 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופטת ד' רייך-שפירא ) את המבקש בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בית המשפט מצא שגרסתה של המתלוננת לאירועים מהימנה, והיא נתמכת גם בעדותו של השוטר שהגיע לדירת הזוג לאחר האירוע. את גרסתו של המבקש לאירועים, לעומת זאת, דחה בית המשפט, לאור הסתירות שעלו בינה ובין הודאותיו הקודמות בשבירת התמונה במהלך החקירה, סתירות אשר לקיומן לא ניתן הסבר כלשהו. לאור זאת גזר בית המשפט על המבקש שישה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של היזק בזדון או עבירת אלימות במשפחה; שלושה חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים שלא יעבור עבירה של איומים; התחייבות על סך 1,500 ש"ח שבמשך שנתיים לא יעבור את אחת מהעבירות בהן הורשע, אשר אם לא תיחתם ייאסר המבקש למשך 21 ימים; קנס בסך 500 ש"ח או 21 ימי מאסר תמורתו; ותשלום הוצאותיה של המתלוננת בסך 200 ש"ח.

על הכרעת דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70501/08). בערעורו טען כי לא היה מקום להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסתו בה טען כי לא שבר את תמונת אחות המתלוננת. מכל מקום טוען הוא ששווייה של תמונה זו זניח ואין להרשיעו בגין שבירתה. עוד נטען כי התמונות אשר הוצגו לבית המשפט כלל לא היו התמונות נשוא האירוע המדובר. לבסוף, המבקש גורס כי הרשעתו בעבירת האיומים אינה נסמכת על כל סיוע ראייתי מלבד עדותה של המתלוננת. בהקשר זה הוסיף כי למתלוננת היסטוריה ארוכה של הגשת תלונות שווא נגדו.

ביום 26.11.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד סגנית הנשיא ד' ברלינר , סגן הנשיא ז' המר והשופט ת' שפירא ) את ערעורו של המבקש תוך שמצא כי הערעור נסוב בעיקרו סביב קביעות המהימנות של בית המשפט קמא, בהן ערכאת ערעור ממעטת להתערב. אלו נקבעו, פורטו ונומקו בצורה בהירה על ידי בית משפט השלום ועל כן החליט לדחות את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה שב ומעלה המבקש את אותן הטענות אשר העלה לפני בית המשפט המחוזי לעניין הרשעתו.

לאחר שעיינתי בבקשה, ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטני של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לדרוש יוער שהלכה היא, כי בית משפט בשבתו כערכאת ערעור איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים ובקביעות המהימנות אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל , פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). במקרה שלפניי לא מצאתי כל פגם בקביעתו של בית משפט השלום, אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי, כי יש להעדיף את גרסתה של המתלוננת לאירועים על פני גרסת המבקש. גרסת המתלוננת זכתה לחיזוק על ידי השוטר אשר הגיע למקום והעיד כי המבקש הודה ששבר את התמונה. כמו כן, עדותה של המתלוננת קיבלה חיזוק מהודאתו של המבקש במשטרה בה הודה שוב כי אכן שבר את התמונה.

אשר לטענת המבקש כי הרשעתו בעבירת האיומים מבוססת על עדותה של המתלוננת בלבד, הרי שגם אם אקבל טענה זו, אין לכך נפקא מינה כלשהי על עצם הרשעתו של המבקש. זאת לאור העובדה כי בית המשפט קמא נתן אמון מלא בעדותה של המתלוננת, תוך שציין מפורשות כי הוא מודע לכך שההרשעה בעבירת האיומים נסמכת על עדות יחידה (ראו ע"פ 4729/98 כלפון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.12.1998).

בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענותיו של המבקש כנגד הרשעתו בעבירות שיוחסו לו.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.