רע"פ 11011/08 אברהם כראדי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בבאר-שבע (פ 1150/02) בגין עבירה של ביצוע עבודה הטעונה היתר בלא היתר כאמור, לפי סעיפים 204(א), 145(א) ו-208 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1956 (להלן: חוק התכנון והבניה ).

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, לאחר יום 1.1.1999 במועד שאינו ידוע, בשטח הנמצא בבעלותו, בנה המבקש מבנה המורכב מרצפת בטון בשטח של 2,500 מטרים רבועים , אשר בצידו הצפוני עמודי ברזל ובצידו הדרומי חומת בטון אשר מעליה עמודי ברזל התומכים בגג המורכב מקורות פח. זאת, ללא היתר מתאים לכך מאת הרשויות. יש לציין כי מכתב האישום המתוקן הושמט סעיף 204(א) לחוק התכנון והבניה, ובעקבות כך הגישה המשיבה ביום 16.5.2004 כתב אישום מתוקן הכולל אישום לפי סעיף זה.

ביום 3.4.2001 הוצא צו הריסה למבנה לעיל על ידי יושב ראש הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז דרום. המבקש פנה לבית המשפט לעניינים מקומיים באשדוד לביטול הצו וטען בין היתר כי בניית המבנה, למעט הגג, הסתיימה עד חודש אוקטובר לשנת 2000 ולכן לא ניתן להוציא כנגד המבנה צו הריסה. ביום 26.6.2001 קבע בית המשפט (כבוד השופט א' חזק ) כי הצו יעמוד בתוקפו לגבי עמודי המתכת וגג הפח, ויבוטל ביחס לרצפה ולגדר הבטון.

ביום 2.11.2005 הרשיע בית משפט השלום (כבוד השופט ע' רוזין ) את המבקש במיוחס לו לאחר שהמבקש הודה בעובדות כתב האישום, תוך שסייג הודאתו לעניין רצפת הבטון וגדר הבטון אשר נבנו, לטענתו, לפני מספר עשורים. ביום 6.2.2008 גזר בית משפט השלום (כבוד השופט י' אקסלרד ) על המבקש קנס בסך 250,000 ש"ח או 360 ימי מאסר תמורתו; התחייבות בסך 250,000 ש"ח כי יימנע מביצוע עבירה לפי סעיפים 145, 204 ו210 לחוק התכנון והבניה למשך שלוש שנים; ומאסר על תנאי של חמישה חודשים למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה לפי חוק התכנון והבניה. כן ציווה בית המשפט כי כנגד המבנה יוצא צו הריסה אשר ייכנס לתוקפו ביום 1.3.2008.

המבקש ערער על גזר דינו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (ע"פ 5186/08) בטענה כי כתב האישום המתוקן מעולם לא הוצג לו והודאתו התייחסה לכתב האישום המקורי, בו לא צוין סעיף 204(א) לחוק התכנון והבנייה, אשר הרשעתו בו הביאה להחמרת עונשו. כמו כן, גרס כי העובדות בהן הודה הן בבניית גג המבנה ללא היתר בלבד, ואילו בית המשפט קמא הוציא מכלל הרשעתו את רצפת המבנה בלבד, וציווה להרוס את כל המבנה רק בשל כך. לבסוף טען כי הקנס שהוטל עליו הינו חריג בחומרתו ואינו משרת שום תכלית שכן החלפת הגג לא הניבה למבקש רווח כלכלי כלשהו.

ביום 23.10.2008 דחה בית המשפט המחוזי (כבוד השופט י' אלון ) את ערעורו של המבקש תוך שקבע כי בית משפט השלום ציין שהרשעתו של המבקש מתייחסת רק לאותן עובדות בכתב האישום בהן הודה. עוד קבע כי המבקש הודה בעובדות כתב האישום לאחר שהצהיר כי פרטיו ידועים לו ולא ניתן לומר כי כתב האישום המתוקן לא היה לפניו בעת הודאתו. מכל מקום קבע בית המשפט המחוזי, כי סעיף 204(א) אינו בגדר עבירה חדשה אשר נוספה לכתב האישום אלא שהסעיף פורט את רכיבי הענישה הפוטנציאליים על המורשע בעבירות לפי סעיף 145(א) וסעיף 208 לחוק התכנון והבניה. אשר לגובה הקנס, הריי שמ דובר בקנס בגובה מחצית מערך המבנה כפי שהוערך על ידי המומחה מטעם המבקש עצמו, בעוד היה בסמכותו של בית המשפט להטיל קנס עד לגובה כפל שוויו של המבנה וכן קנסות נוספים בשל התמשכות ההליכים. מכאן שלא ניתן לומר כי הקנס אשר הוטל על המבקש הינו מחמיר בדרך זו או אחרת.

מכאן בקשת רשות הערעור בפניי, אשר בגדרה שב ומעלה המבקש את אותן הטענות אשר העלה לפני בית המשפט המחוזי. לדידו, בשל הפגמים שנפלו בהבנת היקף הודאתו ובהבאת כתב האישום המתוקן לידיעתו, יש לבטל את הקנס אשר הוטל עליו. המבקש מציין בבקשתו כי המבנה המדובר נשרף זה מכבר עד היסוד ולכן אין הבקשה נוגעת עוד לעניין צו ההריסה אשר הוצא נגדו.

בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לאחר שעיינתי בבקשה, בהחלטות ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123(1982)).

יתרה מכן, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

מעבר לנדרש יוער כי אף לגופו של עניין, דין העתירה להדחות. כפי שציין בית המשפט המחוזי, כתב האישום תוקן עוד בטרם השיב לו המבקש, ובאת כוחו הצהירה במעמד הודאתו מיום 2.11.2005 כי הביאה לידיעתו את כלל פרטי כתב האישום. כמו כן, אף אם בית המשפט קמא לא סייג מתחולת הודאתו של המבקש את חומת הבטון במפורש, כפי שעשה לגבי רצפת הבטון, הרי שציין בבירור כי גזר הדין ניתן על העובדות בהן הודה המבקש בלבד, ואילו אינן כוללות את חומת הבטון. מכל מקום אין בידי לקבל את טענת המבקש כי הודה אך ורק בבניית הגג ללא היתר, שכן הודאתו התפרשה גם על עמודי הברזל שהוספו למבנה משני צידיו בנוסף לגג, ומכאן שהודאתו מתפרשת על מרבית חלקיו של המבנה. בנסיבות אלו, איני רואה כיצד אי סיוגה של חומת הבטון מתחולת הודאת המבקש באופן מפורש, אם הינה בעלת משמעות כלשהי, משפיעה בצורה כזו או אחרת על העונש אשר הושת על המבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע.