רע"פ 11121/04 מסיעי אריה שאשא נ. מדינת ישראל

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב- יפו (סגנית הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר וע' פוגלמן ), אשר דחה את ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בחולון (השופטת ל' ( שיפמן ) פרנקל ).

המבקשת 1 הינה חברה לניהול חניון אוטובוסים ותחנת תדלוק, סיכה ורחיצה (להלן: העסק ) והמבקש 2 הינו בעליה. נגד המבקשים הוגש כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים בו יוחסה להם עבירה של ניהול עסק ללא רישיון או היתר זמני. בפני בית המשפט לעניינים מקומיים הודו המבקשים בעובדות כתב אישום אך טענו כי עומדת להם הגנה מן הצדק בהתחשב בכך שהם מנהלים את העסק על מגרש שבבעלותה של עיריית חולון (להלן: העירייה ) במשך למעלה מ-20 שנים, בהרשאתה של העירייה ובידיעתה המלאה. עוד טענו המבקשים כי המניעה היחידה להוצאת רישיון העסק הוא סירובה של העירייה, כבעלת המגרש, לחתום על המסמכים הדרושים. כן נטען כי העירייה התחייבה להקצות למבקשים מגרש חלופי לניהול העסק אך לא עמדה בהתחייבותה.

בית המשפט לעניינים מקומיים דחה את טענת המבקשים לפיה עומדת להם הגנה מן הצדק. בפסק דינו קבע בית המשפט כי העירייה הקצתה למבקשים את המגרש בהרשאה זמנית אשר תמה בשנת 1984 וכי מאז שנה זו מנהלים המבקשים את העסק ללא רישיון. כן נקבע כי המבקשים לא עשו את כל הנדרש מטעמם לצורך הוצאת הרישיון האמור וכי העדר חתימת העירייה כבעלת הנכס לא היה המניעה היחידה להוצאת הרישיון. נוכח האמור לעיל, הרשיע בית המשפט לעניינים מקומיים ביום 5.3.02 את המבקשים בעבירה אשר יוחסה להם וביום 9.4.02 גזר על המבקשת 1 קנס בסך של 4,000 ₪ ועל המבקש 2 קנס בסך של 2,000 ₪. כן נקבע כי על המבקשים לסגור את העסק בתוך 9 חודשים ממועד גזר הדין, אלא אם כן יקבלו במהלך תקופה זו רישיון כדין.

על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי, בו חזרו על הטענות אשר העלו בבית המשפט לעניינים מקומיים. ביום 13.5.04 קיבלו המבקשים את הצעת בית המשפט לפיה יחזרו בהם מן הערעור על ההרשעה ותינתן להם שהות לבוא בדברים פעם נוספת עם הגורמים הרלוונטיים בעירייה. בהסכמת הצדדים ניתן פסק דין חלקי בו דחה בית המשפט המחוזי את ערעורם של המבקשים על ההרשעה. כן קבע בית המשפט המחוזי כי הצדדים יודיעו לבית המשפט עד ליום 20.6.04 האם הגיעו להסכם ואם לא יגיעו להסכם כאמור יינתן פסק דין משלים אשר יתייחס אך ורק לעניין עיכוב הביצוע. לאחר שהודיעו הצדדים כי לא הגיעו לכלל הסכמה, נתן בית המשפט המחוזי ביום 24.10.04 פסק דין משלים, בו הורה כי צו הסגירה ייכנס לתוקפו ביום 1.1.05. בפסק דינו ציין בית המשפט המחוזי כי צו הסגירה המקורי אמור היה להכנס לתוקפו ביום 9.1.03 וכי המבקשים זכו לארכה של כמעט שנתיים בשל עצם הגשת הערעור.

על פסק דינו המשלים של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בה טוענים המבקשים כי בית המשפט המחוזי היה צריך לתת להם תקופת עיכוב ביצוע ארוכה יותר נוכח העובדה כי העסק הינו עסק גדול, המפרנס מאות משפחות. כן טוענים המבקשים כי חלק מפעילות העסק הינה הסעת תלמידים ולפיכך זקוקים הם לתקופת התארגנות והסתגלות, אשר תמשך לפחות עד לסוף שנת הלימודים הנוכחית. מנגד, טוענת המדינה כי אין הצדקה ליתן למשיבים תקופת עיכוב ביצוע ארוכה יותר, בין היתר בהתחשב בכך שמאז מתן פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים לא עשו המבקשים דבר להוצאת רישיון עסק או לאיתור מגרש חלופי להפעלת העסק. כן טוענת המדינה כי המבקשים מעולם לא פנו לערכאות השיפוטיות על מנת לתקוף את חוקיות פעולות העירייה או את סבירותן.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. טענותיהם של המבקשים נדונו ונדחו על ידי שתי הערכאות הקודמות והן אינן מעוררות כל שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת אשר תצדיק מתן רשות ערעור לערכאה שלישית. אם וככל שיש למבקשים טענות שמקומן בהליך אחר אין עניין זה מצדיק מתן רשות ערעור על פסק הדין בהליך הפלילי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. צו הסגירה ייכנס לתוקפו ביום 1.3.05.