רע"פ 11148/05 אברהם אוחנה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 4.12.02, לבית-משפט השלום באשקלון כתב אישום המייחס לו שני אישומים: באישום הראשון יוחסה למבקש תקיפת עובד ציבור, עבירה לפי סעיף 381(ב) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: החוק) ואיום, עבירה לפי סעיף 192 לחוק. באישום השני יוחסו למבקש 2 עבירות איום נוספות, לפי סעיף 192 לחוק.

על-פי עובדות כתב האישום, עבר המבקש את העבירות כלפי יעקוב מטטוב (להלן: המתלונן), אשר שימש כמאבטח בכניסה לעיריית שדרות במועדים הרלוואנטיים. המבקש, שייצג את עצמו בהליך, כפר בעובדות כתב האישום ולכן נשמעו ראיות בפני בית-המשפט.

בית-משפט השלום (כב' השופטת ד' כהן) החליט להרשיע את המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור כאמור באישום הראשון, מאחר ושוכנע מעבר לכל ספק סביר, כי המבקש בעט בעיטה אחת בפלג גופו העליון של המתלונן, בעקבות סירובו של המתלונן לאפשר לו לעלות אל משרדי העירייה באחת הקומות העליונות. את נימוקיו להרשעה השתית בית-משפט השלום על התרשמותו מעדותו של המתלונן, שהיתה עדות יחידה, וחיזוקים לגרסתו של המתלונן שמצא באמרת המבקש במשטרה, בעדויות מספר עדי תביעה ובתמונות מאזור האירוע. בית-המשפט זיכה את המבקש מחמת הספק מעבירת האיום שיוחסה לו באישום הראשון. בית-המשפט אף זיכה את המבקש מעבירות האיום שיוחסו לו באישום השני מאחר וסבר כי הראיות שהובאו בגינן אינן חזקות דיין. בית משפט השלום גזר על המבקש קנס בסך 500 ש"ח או 5 ימי מאסר תמורתו וכן חייבו לחתום על התחייבות כספית בסך 5,000 ש"ח שלא יעבור במשך שנתיים כל עבירה מסוג תקיפה.

המבקש הגיש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעור הן על הכרעת-הדין והן על העונש שנגזר עליו. בית- המשפט המחוזי (כב' הנשיא פלפל והשופטים נ' הנדל וי' אלון) דחה את הערעור בקובעו, כי הרשעת המבקש בעבירה של תקיפת עובד ציבור היתה כדין לאור שקילת הראיות שהוכחו בפני בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי סבר שהעונש שנגזר על המבקש קל מדי ואינו הולם את חומרת העבירה ואין מקום להתערב בו. לפיכך דחה, כאמור, את הערעור.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה חוזר וטוען המבקש, כי לא היה מקום להרשיעו בעבירה של תקיפת עובד ציבור. לטענתו, הוא נפל קורבן לתקיפה מצד המתלונן ולא להפך, וכי כתב האישום הוגש נגדו משיקולים זרים ופוליטיים. לגופו של עניין, טוען המבקש, כי המתלונן שיקר בעדותו מספר פעמים בנוגע לעברו הפלילי וכי בית משפט השלום התעלם משקרים אלה. כן מפנה הוא לעדויות ההגנה, המעידות, לטענתו, כי לא ביצע את העבירה. לפיכך מבקש הוא לזכותו מן העבירה שבה הורשע. המבקש משיג גם על חומרת העונש שנגזר עליו.

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין מקום להרשות למבקש לערער על פסק הדין של בית-המשפט המחוזי, שכן הבקשה אינה עומדת בקריטריונים שנקבעו בפסיקה להענקת רשות כזו. גם לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי אין בטענות שהעלה המבקש כדי להביא לזיכויו מן העבירה בה הורשע ואף אין להתערב בעונש שנגזר על המבקש, שהוא עונש מקל ביותר.

דין הבקשה להידחות.

ראשית, עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, זאת בהסתמך על הראיות אשר הוצגו בפניהם ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. הלכה היא, כי מתן רשות לערער בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפניי, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש אף לא הצביע על כל עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

שנית, ולגופו של עניין, עיון בפסק-הדין של בית משפט השלום מעלה, כי בית-המשפט בחן את הראיות שהובאו בפניו ביסודיות ובזהירות לאור נסיבות העניין ואף הזהיר עצמו מלקבוע ממצאים על סמך עדותו היחידה של המתלונן, שהיתה לו היכרות קודמת עם המבקש. בית-המשפט החליט להרשיע את המבקש רק בעבירה אחת מתוך כתב האישום לאחר ששוכנע, מעבר לכל ספק סביר, כי המבקש אכן תקף את המתלונן. קביעה זו התבססה על עדות המתלונן וכן על אמרות המבקש במשטרה, שם הודה למעשה בתקיפה, אך טען להגנה עצמית שלא הוכחה; על עדותו בפני בית-המשפט וכן על סמך עדויות עדי תביעה נוספים ותמונות שצולמו באזור האירוע. בנסיבות אלה, לא ראה בית-המשפט המחוזי עילה להתערב בהרשעה המבוססת על הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום ואף אני לא מצאתי בטענות המבקש, אותן העלה בפני הערכאות דלמטה, עילה לעשות כן. אף אין מקום להתערב בעונש שנגזר על המבקש, שכן ניכר, כי בית-משפט השלום בחר להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש והחליט שלא להחמיר עימו ובכך עשה עימו חסד.

אשר-על-כן, הבקשה נדחית.