רע"פ 11308/05 אליהו אברהם נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש בשנת 1999, לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, כתב אישום (ת"פ 61/99), המייחס לו ביצוע של עבודות בנייה ללא היתר, עבירה על סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק). לפי הנטען בכתב האישום ביצע המבקש עבודות בנייה בהיקף של כ- 43 מ"ר בביתו ללא היתר בניה.

בדיון שהתקיים ביום 21.9.99 בבית-המשפט לעניינים מקומיים, הודה המבקש, שהיה מיוצג על-ידי עורך-דין, בעובדות כתב האישום. מייד לאחר הודיית המבקש החלו להישמע הטיעונים לעונש, בלא שניתנה הכרעת דין כנגד המבקש, כפי הנראה מחמת טעות שבהיסח הדעת. בתום שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית-המשפט את דינו של המבקש לקנס בסך 35,000 ש"ח או 140 ימי מאסר תמורתו; וכן הוצא צו הריסה על הבניה הבלתי חוקית, שנכנס לתוקף ביום 1.6.01.

על חומרת העונש הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים. בית- המשפט המחוזי קיבל את הערעור והפחית את שיעור הקנס ל-25,000 ש"ח. יתר חלקי גזר-הדין נותרו בעינם.

משלא קיים את צו ההריסה שהוצא נגדו, הוגש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים כתב אישום כנגד המבקש ביום 29.12.02, המייחס עבירה של אי קיום צו שיפוטי, לפי סעיף 210 לחוק.

במענה לאישום טען המבקש, כי לא היה מחויב לקיים את צו ההריסה הואיל וגזר-הדין שניתן נגדו חסר תוקף בהעדר הכרעת-דין מרשיעה נגדו. לחלופין, טען, כי צו ההריסה שניתן אינו מתייחס לתוספת הבניה שבנה ללא היתר ואף אינו מופנה כלפיו.

בית-המשפט לעניינים מקומיים (כב' השופט מ' בן-עטר) קבע, כי יישום תורת הבטלות היחסית על המקרה דנן, מביא למסקנה, כי לא נפגם תוקפו של גזר-הדין לאור העדרה של הכרעת דין מרשיעה כנגד המבקש; בית-המשפט קבע, כי מאחר והמבקש הודה בעובדות כתב האישום, ברור לכל, כי דינו היה להיות מורשע על-פי הודייתו ובנסיבות אלה הפגם של אי מתן הכרעת הדין, שמקורו כנראה, בהיסח הדעת של כל משתתפי הדיון, הוא כמעט פורמאלי גרידא. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שהמבקש לא העלה את הטענה של העדר תוקף גזר הדין בהליכים הקודמים, שילם את מלוא סכום הקנס, ואף פנה אל בית המשפט בבקשה להאריך את המועד להוציא היתר בניה מצביעים על הכרתו בתוקפו של גזר הדין. עוד קבע בית-המשפט, כי יש נפקות להעלאת הטענה לראשונה עתה בתקיפה עקיפה. בית-המשפט דחה את טענתו הנוספת של המבקש בנוגע לנוסח הצו, ולפיכך הרשיע את המבקש בביצוע העבירה וקנס אותו בסך של 3,000 ש"ח. כן חייב בית-המשפט את המבקש לחתום על התחייבות להימנע מעבירה על הוראות סעיפים 210 או 240 לחוק, בסכום דומה. תוקפו של צו ההריסה הותלה עד ליום 1.1.06.

על הכרעת הדין ועל גזר-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בו חזר על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים.

בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא צ' סגל והשופטים י' נועם ור' כרמל) דחה את הערעור בקובעו, כי הפגם של העדר הכרעת-דין, מקורו, מן הסתם, בהיסח הדעת הן של בית-המשפט והן של באי-כוח הצדדים, אשר פנו מייד לאחר הודיית המבקש לדון בעונש. עוד קבע בית-המשפט, כי בנסיבות העניין, בהן לא נפגעה כל זכות מהותית של המבקש ולא נגרם לו בשל כך עיוות דין כלשהו, יש לראות בפגם כנושא אופי פורמאלי בלבד, בפרט לאור מועד העלאת הטענה מצד המבקש. בית-המשפט קבע עוד, כי צו ההריסה כוון כלפי המבקש על-פי נוסחו ואף דחה את הערעור על העונש, למרות שמצא לנכון להאריך את תוקף התלייתו של צו ההריסה עד ליום 1.4.07.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

המבקש ממקד את בקשתו בשאלה המשפטית בדבר מעמדו של גזר-דין בהליך פלילי, שבו לא ניתנה הכרעת דין מרשיעה. המבקש חוזר וטוען, כי בהעדר הרשעה, אין תוקף לגזר-הדין שניתן נגדו. לטענתו, לא ניתן לרפא את הפגם באמצעות אימוץ דוקטרינת הבטלות היחסית, ולחלופין, אין להרחיב את השימוש בה, כך שתיצור הרשעה "יש מאין".

מנגד, טוענת המשיבה, כי אין מקום להעניק למבקש רשות לערער בפני ערכאה שלישית, שכן בקשתו מכוונת כנגד יישום ההלכה הפסוקה, של תחולת דוקטרינת הבטלות היחסית, אשר אינה שנויה במחלוקת. לגופו של עניין, טוענת המשיבה, כי העדר הכרעת דין במקרה דנן הוא פגם, אשר לא גרם למבקש נזק כלשהו, לא נפגעה כל זכות מהותית של המבקש ולא נגרם לו עיוות דין. לטענתה, יש לקחת בחשבון את אופן העלאת הטענה על-ידי המבקש, בדרך של תקיפה עקיפה של גזר-דין חלוט וכן את האינטרס הציבורי העלול להיפגע אם ייקבע כי גזר-הדין בטל.

בעקבות תגובת המשיבה ביקש המבקש להוסיף ולטעון, כי בעניינו לא ניתנה כלל הכרעת דין, בניגוד למקרים אחרים בפסיקה בהם היה פגם במתן הכרעת הדין, כי האינטרס הציבורי מחייב לשמור על סדרי הדין בהליכים פליליים וכי אין בביטול גזר- הדין כדי להכשיר את עבודות הבניה.

דין הבקשה להידחות.

סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע, כי:

"בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב (להלן –הכרעת הדין) על זיכוי הנאשם או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו; בית המשפט יקרא את הכרעת הדין על נימוקיה בפומבי, יחתום עליה ויסמנה בתאריך הקריאה; בית המשפט רשאי - במקום לקרוא את הכרעת הדין - למסור לנאשם העתק ממנה ולהסביר בפומבי את עיקרי תכנה; זיכה בית המשפט את הנאשם, יודיע דבר הזיכוי בתחילה".

אין חולק, כי בעניינו של המבקש נפל פגם, משגזר בית-המשפט לעניינים מקומיים את דינו בלא שהרשיעו קודם. נשאלת השאלה מה טיבו של הפגם והאם העדרה של הכרעת דין מרשיעה גורר מאליו את בטלותו של גזר-הדין, כפי שטוען המבקש.

בע"פ 6143/03 יאיר פורטל נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(2), 614, עמ' 619-620, נקבע:

"הלכה היא עמנו כי "לא כל טעות, ואפילו לא כל הפרה מהותית של הדין, גוררת בטלות. יש להבדיל בין הפגם לבין תוצאות הפגם. שיקולים שונים, ובכלל זה שיקולים של צדק אישי ואינטרס ציבורי, עשויים להשפיע על התוצאה ואף למנוע ביטול החלטה פגומה" (רע"פ 2413/99 גיספן נ' התובע הצבאי הראשי, פד"י נה(4), 673, 684). תורת הבטלות היחסית דורשת התייחסות נקודתית לטיב הפגם, נסיבות העניין ותוצאות ביטולו של פסק הדין (רע"פ 4398/99, עינת הראל נ' מדינת ישראל, פד"י נד(3), 637). עיקרון זה תקף גם אם משמעות הפגם היא שפסק הדין לוקה בחוסר סמכות, ובלשונו של השופט זמיר ברע"פ 2413/99 הנ"ל, בעמוד 685:

"המשמעות העיקרית של תורת הבטלות היחסית היא שבכל מקרה בו נפל פגם משפטי, אם בפסק דין של בית-משפט ואם בהחלטה של רשות מינהלית, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יש לבדוק את נסיבות המקרה, בראש ובראשונה את מהות הפגם, ולהתאים את הסעד שיינתן על ידי בית המשפט לכל הנסיבות. אשר-על-כן, אפשר כי בנסיבות מסוימות פגם מסוים, בגדר הסמכות או מחוץ לסמכות, יצדיק מתן סעד מסוים, כגון, הצהרה על הבטלות של פסק הדין או ההחלטה, ואילו בנסיבות אחרות אותו פגם יצדיק מתן סעד אחר".

בדוקטרינת הבטלות היחסית, אותה יישם בית-המשפט לעניינים מקומיים, נעשה שימוש אף בגדרם של הליכים פליליים, כאשר נפל בהם פגם, למשל של חריגה מסמכות או של אי מתן זכות טיעון (ראו ע"פ 10189/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות שם).

במקרה שלפנינו, אכן נפל פגם בכך שלא הוכרע דינו של המבקש בטרם נגזר דינו. אולם, לדעתי, צדקו הערכאות הקודמות ביישום דוקטרינת הבטלות היחסית על המקרה דנן, בקביעתן, כי העדרה של הכרעת הדין אינה פוגמת בתוקפו של גזר- הדין.

כבר נפסק בעבר, כי "נשתכח" מחמת טעות והיסח הדעת, רישום הכרעת הדין, ובית המשפט פנה מייד לדון בגזר הדין, אין לבטל את פסק-הדין, אלא אם נגרם עיוות דין לנאשם (ראו י' קדמי, סדר הדין בפלילים , חלק שני (תשס"ג), ע' 1087 והאסמכתאות שם). כאמור, המבקש, שהיה מיוצג במועד הדיון, הודה בעובדות כתב האישום שהוגש נגדו ומייד לאחר הודאתו, פנו הצדדים לדון בעניין העונש, מתוך הנחה שהמבקש הורשע. בהמשך ההליך ואף בערעור שהגיש, לא העלה המבקש כל טענה בענין אי הרשעתו, אלא רק לאחר שהוגש נגדו כתב אישום חדש, וזאת במסגרת תקיפה עקיפה. בנסיבות אלה, אין חולק, ואף המבקש לא טוען, כי נגרם לו עיוות דין או כי לא היה מקום להרשיעו. מכל מקום, מדובר בפגם פרוצדוראלי בלבד, שניתן היה לתקנו באמצעות דוקטרינת הבטלות היחסית, כפי שעשו הערכאות הקודמות, ואין הצדקה למתן הסעד של בטלות גזר-הדין, אשר הפך חלוט. בנסיבות אלה לא מצאתי, כי המבקש הצביע על עילה המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

אשר-על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.