רע"פ 11327/03 טור' רן דוד נ. התובע הצבאי הראשי

בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים (השופטים אל"ם מ' לינדנשטראוס, אל"ם ש' יניב, אל"ם א' טסקר) מיום 24.11.2003 בתיק ע/130/03, בו נדחה ערעור המבקש על הרשעתו בעבירות של התנגדות לפעולה חוקית ואלימות כלפי ממלא תפקיד.

1.המבקש התפרע בבסיסו. שוטר צבאי ביקש כי יזדהה והודיע לו שהוא מעוכב. המבקש לא הזדהה והתעלם מהעיכוב. השוטר הודיע לו כי הוא עצור ותפס בידו. המבקש ניסה להשתחרר בכוח מתפיסתו על-ידי השוטר, והתפתחה תגרה בין השניים. המבקש הורשע בבית דין צבאי (מחוז שיפוט צפון) בעבירות של התנגדות לפעולה חוקית ואלימות כלפי ממלא תפקיד (סעיפים 64 ו-60 לחוק השיפוט הצבאי, תשט"ו-1955 (להלן – "חוק השיפוט הצבאי")). הרשעתו אושרה בבית הדין הצבאי לערעורים. נגזרו עליו 30 ימי עבודות צבאיות. בפסק דינו, דחה בית הדין לערעורים את טענת המבקש, לפיהן הפעלת סמכות המעצר על-ידי השוטר היתה לא מידתית, ולכן קמה לו זכות התנגדות.

2.על פסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים נתבקשה רשות לערער. טענתו העיקרית של המבקש הנה, שבית הדין לערעורים קבע הלכה חדשה ובעייתית בדיני מעצרים. לפי הבנת המבקש, מפסק הדין משתמע, שלצורך הפעלה מידתית של סמכות המעצר ללא צו, די שמבצע המעצר ינסה קודם לכן להפעיל, בלא הצלחה, את סמכות העיכוב. זאת, אף אם למבצע המעצר עומדות חלופות אחרות להשגת תכלית העיכוב, שפגיעתן בחירות פחותה. המבקש טוען, כי בכך קבע למעשה בית הדין לערעורים שעקרון המידתיות אינו חל על סעיף 23(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן – "חוק המעצרים"), ועל מקבילו, סעיף 227(2) לחוק השיפוט הצבאי. המשיב מתנגד לבקשה. לשיטתו, אין יסוד לטענות המבקש, וממילא אין בהן להצדיק מתן רשות ערעור. המשיב טוען כי כשלון העיכוב אכן מהווה תנאי מספיק למעצר. זו ההוראה הנלמדת מלשון סעיף 23(ב) לחוק המעצרים, וזו גם אחת מתכליותיו העיקריות של החוק, שהציב את סמכות העיכוב כאמצעי ראשון ומועדף, שהשימוש בו קודם (ככלל) להפעלת הסמכות למעצר ללא צו. המשיב מציין, כי אימוץ גישת המבקש, ולפיה משכשל העיכוב על השוטר לפנות ולחפש דרכי פעולה אחרות, תאיין למעשה את תוכנה של סמכות המעצר ללא צו.

3.משעיינתי בטענות הצדדים, באתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. סעיף 440ט(ב) לחוק השיפוט הצבאי מורה, כי רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין הצבאי לערעורים תינתן רק בנוגע ל"שאלה משפטית שיש בה חשיבות, קשיות או חידוש". הוראה זו פורשה תוך פניה להלכות הכלליות בעניין מתן רשות ערעור לבית המשפט העליון (רע"פ 25/87 הבר נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד מב(1) 45, 47; בר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123). לפי הלכות אלה, רשות ערעור תינתן, מקום בו מתעוררת שאלה ייחודית, בעלת חשיבות חוקתית, ציבורית או משפטית אחרת. פסק הדין של בית הדין הצבאי לערעורים בענייננו אינו מעלה שאלה כזו. פסק הדין חזר על ההלכה הקיימת, בדבר תחולת עקרון המידתיות על סמכות המעצר בכלל, והמעצר ללא צו בפרט. במסגרת זו צוין, כי בסמכות המעצר ייעשה שימוש רק כמוצא אחרון, וכי ככלל אין לעשות כן קודם שמוצתה סמכות העיכוב. ביישום עקרונות אלה על עובדותיו הספציפיות של המקרה, הגיע בית הדין לערעורים למסקנה, כי השוטר פעל במידתיות וכי המעצר בוצע כדין. קביעה זו, כשלעצמה, אינה מעלה שאלה חשובה, קשה או חדשה, המצדיקה מתן רשות לערער.

מטעמים אלה, הבקשה נדחית.