רע"פ 1144/00 יורם וינוגרד, עו"ד נ. מדינת ישראל

המבקש הורשע בעבירה של חציית שטח הפרדה רצוף בניגוד לתקנה 36(ב) לתקנות התעבורה תשכ"א1961-. הוא ערער על הרשעתו ובית המשפט המחוזי דחה את ערעורו. על כך הבקשה שלפנינו.

ראוי לציין כי עניינו של המבקש עבר שני גלגולים בכל אחת מהערכאות הקודמות. תחילה טען בבית משפט השלום לתעבורה להגנת הצורך ולהגנת זוטי דברים (סעיף 34 יא ו34- יז לחוק העונשין) בבית המשפט המחוזי טען להגנת טעות במצב הדברים (סעיף 34 יח) והתיק הוחזר לבית משפט השלום שידון גם בטענה זו כפי שאכן עשה. משחזר בית משפט השלום והרשיעו, ערער הוא שנית לבית המשפט המחוזי שדחה את ערעורו.

בפני בית המשפט המחוזי טען המבקש כי משראה שוטרים בצומת שאינם מאפשרים פניה שמאלה, חשש כי נמצא שם חפץ חשוד והחליט לחצות שטח הפרדה. התברר שלחשדו זה לא היה בסיס. בית המשפט דחה את הגנת הצורך ואת הגנת טעות במצב דברים. אשר לצורך, קבע בית המשפט, כי המערער כלל לא טען כי פנה שמאלה מחשש לסכנה מוחשית לחייו גופו או רכושו, אלא טען, כי עשה כן על מנת למנוע פקק תנועה (דבר המוצא ביטוי בפרטיכל מ27.5.99-). בבקשתו לביטול הדו"ח מ11.8.97- טען הוא, כי "כאשר יש חשש לחפץ חשוד חושבני שרצוי שהנהגים ישחררו הלחץ באופן סביר וכך פעלתי". במצב דברים זה, אין כל בסיס לטעון טענת צורך ובצדק נדחתה טענה זו. גם בטענה בדבר טעות במצב הדברים, אין כל ממש. הגנה זו קובעת, כי לא ישא אדם באחריות פלילית אלא במצב שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה. בענייננו, גם אילו היה המצב כפי שדימה המבקש, דהיינו, גם אילו היה חפץ חשוד בצומת, לא הוכחה סיטואציה בה היה עליו להימלט מן הפקק שנקלע אליו בכלל, ועל ידי חציית שטח ההפרדה בפרט. אכן, אצה לו הדרך לצאת מ"פקק התנועה העצום" כדבריו. הוא לא היה מרוצה מפעולת השוטרים שהיו שם ושלא כוונו את התנועה, לדבריו. אלא שבאלה אין כדי לתת לגיטימציה לעבור את העבירה שעבר.

אין בבקשה ממש, לא בשאלה שהיא מעלה המולבשת באיצטלה של שאלה משפטית חשובה כשאיננה כזו, ולא לגופו של עניין.

חמש פעמים ישבו בתי משפט על המדוכה. שלוש ערכאות דנו בעניינו של המבקש. שתיים מהן פעמיים, כשאין בה ממש מלכתחילה. ראוי שהדבר ימצא את ביטויו בהוצאות.

הבקשה נדחית.

המבקש ישלם למשיבה הוצאות בסך 3,500 ש"ח.