רע"פ 1146/07שאול נמרי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בראשון לציון (ת"פ 1698/03) בגין עבירת אי הגשת דין וחשבון, לפי סעיף 216(4) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ) ובגין חמש עבירות של אי ניהול פנקסי חשבונות, לפי סעיף 216(5) לפקודה.

לפי הנטען בכתב האישום, הנאשם אשר היה בעל עסק עצמאי לאמנות בין השנים 1997-2001, לא ניהל במהלך תקופה זו ספרים ולא הגיש לפקיד השומה את הדו"ח על הכנסותיו במועד.

בית-משפט השלום בראשון לציון (כבוד השופטת ד' עטר ) הרשיע את המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום וביום 15.11.04 גזר עליו עונש של שמונה חדשי מאסר, שמונה חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור במשך שלוש שנים את העבירות בהן הורשע וקנס כספי בסך 25,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.

בדיון שנערך בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטים ד"ר ע' קפלן הגלר, י' שיצר, ד"ר ק' ורדי ) נעתר בית-המשפט לבקשת באת-כוחו של המבקש והפנה את המבקש לממונה על עבודות השירות לצורך בחינת התאמתו לביצוע עבודות שירות כחלופת מאסר. ביום 12.9.06 דחה בית-המשפט את הערעור והותיר את העונש על קנו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי. לטענת המבקש, טעה בית-המשפט כאשר דחה על הסף את האפשרות כי המבקש יבצע עבודות שירות למען הציבור כחלופה למאסר, זאת בהתחשב באישיותו, גילו, מיהותו ותרומתו לחברה. בנוסף, נטען כי עונש מאסר יביא להתמוטטותו הכלכלית ויקשה עליו לחזור ולהיות אזרח מועיל לחברה. לעניין הרשעתו, טוען המבקש כי הודאתו בבית-משפט השלום נבעה מלחצים שהופעלו עליו מצד המערכת המשפטית, וכמו-כן כי לא ראה רווחים מבית-העסק ולכן אין זה סביר כי יהיה חייב כסף למדינה.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית החורגת מנסיבותיו הספציפיות של המקרה. לגופו של עניין, בא-כוח המשיבה השיב בפירוט רב על טענותיו השונות של המבקש. ראשית, נטען כי מדיניות הענישה בעבירות מס היא מחמירה ונועדה להגשים את יעד ההרתעה. בא-כוח המשיבה ציטט פסיקות משוות המראות כי עונש המאסר שהוטל על המבקש אינו חריג לעבירות מהסוג הזה. שנית, נטען כי בית-המשפט בחן את התאמתו של המבקש לעבודות שירות ונוכח כי המבקש אינו מתאים. לעניין טענותיו של המבקש בדבר רצוניות הודאתו, נטען כי מאחר והערעור כוון לחומרת העונש בלבד, לא ניתן בבקשה זו לטעון כנגד ההרשעה בבית-משפט השלום. לא זאת אף זאת, המבקש לא הסיר את מחדלו האזרחי, נכון למועד הדיון בבית-המשפט המחוזי, ולא שילם את חובותיו למס הכנסה.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123). בענייננו, המבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)).

לא זאת אף זאת, בית-משפט זה פסק לא פעם, כי בעבירות כלכליות בכלל ובעבירות מס בפרט, בהן על-פי-רוב מדובר באדם נורמטיבי שזו הרשעתו הראשונה והסבור שיוכל להפיק רווח כספי על חשבון הקופה הציבורית, גובר משקלו של השיקול ההרתעתי על משקלן של נסיבותיו האישיות של האדם שדינו נגזר (ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 3137/04 חג'ג' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). איני רואה כל מקום לסטות מהלכה זו במקרה דנן.

גם לגופו של עניין איני מוצא טעם להקל בעונשו של המבקש. ההחלטה להטיל על המבקש עונש מאסר לריצוי בפועל הינה סבירה לאור הניסיון של המערכת המשפטית להילחם בעבירות מס. משעה שהמלצת הממונה על עבודות השירות הייתה שלילית, סבירותה של ההחלטה על עונש מאסר מקבלת משנה תוקף.

לבסוף אציין שלא התרשמתי מבקשתו של המבקש כי אכן הפנים את חומרת עברותיו, וכי פתח בדרך חדשה בהתנהלותו אל מול רשויות המס. המבקש מאשים את שליחי המדינה ברדיפה אחר חסר-יכולת, מבקש מבית-משפט זה למצוא דרך לפצותו על נזקיו האדירים, וחוזר בו מלקיחת האחריות על מחדליו בפני בית-המשפט השלום. ממכלול טיעוניו מתחזקת הקביעה החוזרת ונשנית מפי בתי-המשפט כי בכדי להרתיע אזרחים לעניין עבירות מס, אין מנוס משימוש בעונשי מאסר בפועל כפי שקבע זאת המחוקק.

סוף דבר, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.