רע"פ 11513/04נפ-גל בנין ופיתוח בע"מ נ. מדינת ישראל - עיריית צפת

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה-ליאו) לוי ) אשר דחה את ערעורם של המבקשים על גזר דינו של בית משפט השלום בצפת (השופט ש' סרחאן ).

כנגד המבקשים, חברה קבלנית וקבלן, הוגש כתב אישום בו יוחסו להם עבירות בניה בהיקף נרחב ביותר. על פי הנטען בכתב האישום בנו המבקשים 24 יחידות דיור מקום בו ניתן להם היתר ל-12 יחידות בלבד ובמקום אחר בנו מספר רב של יחידות דיור ללא היתר כלל. כמו כן הואשמו המבקשים בכך שהפרו צו הפסקה מינהלי שהוצא נגדם. בגין מעשים אלו הואשמו המבקשים בעבירות של ביצוע עבודה ושימוש במקרקעין ללא היתר כדין וביצוע עבודה ושימוש במקרקעין תוך סטייה מהיתר. המבקשים הודו באשמה והורשעו על יסוד הודאתם. בבואו לגזור את הדין עמד בית משפט השלום על החומרה הרבה הקיימת במעשיהם של המבקשים. בית משפט השלום הדגיש בגזר דינו את היקפם הנרחב ורציפותם של המעשים, את הסכנה שיצרו המבקשים לבטחונם של תושבי המבנים הבלתי חוקיים ולבטחון הציבור וכן את הזלזול המופגן בשלטון החוק המשתקף מהתנהגות המבקשים. כן ציין בית משפט השלום כי אין לקבל את טענת המבקשים לפיה הבנייה נעשתה בתיאום עם עיריית צפת וניתנה לה "הסכמה בשתיקה" ועל כן יש להקל בעונשם. מנגד התחשב בית משפט השלום בהודית המבקשים. לאחר שבחן, איפוא, את כל השיקולים הרלוונטיים הטיל בית משפט השלום את העונשים הבאים על המבקשים: קנס בסך 250,000 ₪ או מאסר למבקש 2 למשך שנה; תשלום אגרה ותשלומי חובה בסך של 360,029 ₪; קנס בסך 950 ₪ לכל יום בו נמשכת העבירה; צו הריסה וצו איסור שימוש למבנים הבלתי חוקיים.

על גזר דין זה ערערו המבקשים לבית המשפט המחוזי. טענתם המרכזית של המבקשים בערעורם היתה שבבית משפט השלום הם ביקשו להגיש מסמכים להוכחת טענתם בדבר "הסכמתה שבשתיקה" של עיריית צפת לבניה אך בקשתם נדחתה. המבקשים ביקשו, איפוא, שבית המשפט המחוזי יעיין במסמכים אלו ולנוכח האמור בהם יקל בעונשם. בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים. בית המשפט דחה את טענות המבקשים ביחס למסמכים שלכאורה ביקשו להגיש בבית משפט השלום וכן דחה את הבקשה להגישם בערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי ממילא אין בטענה זו כדי לסייע למבקשים וכי בהתחשב בכל השיקולים הרלוונטיים גזר הדין אינו סוטה מהאיזון הדרוש ואינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שבפניי. בבקשה זו חוזרים ומתמקדים המבקשים בטענה כי עיריית צפת ידעה אודות הבניה ואף פעלה בשיתוף פעולה עימם. בנסיבות אלו טוענים המבקשים מן הראוי להקל בעונש שנגזר עליהם. המבקשים אף צרפו לבקשת רשות הערעור את המסמכים התומכים לכאורה בטענתם.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. ראשית, הלכה פסוקה היא כי רשות ערעור לא תינתן בבקשה שכל עניינה הוא חומרת העונש, אלא בנסיבות חריגות ביותר שכן, בדרך כלל, טענות כנגד חומרת העונש אינן מעלות שאלות חוקתיות או משפטיות מיוחדות אשר מצדיקות מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. הטענות המועלות בבקשה שבפניי אינן חורגות מעניינם הספציפי של הצדדים ועל כן אין ליתן רשות ערעור במקרה זה. שנית, לאחר שעיינתי בטענות המבקשים מקובלת עלי עמדתו של בית משפט השלום, אשר אומצה גם בבית המשפט המחוזי, לפיה אין מקום לקבל את טענת המבקשים ביחס ל"הסכמה שבשתיקה" מצד עיריית צפת וכי ממילא, אפילו נתקבלה הטענה, אין בה כדי לשמש נימוק להקלה בעונש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.