רע"פ 11514/05 ליאון בן שלוש נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בפני בית-משפט השלום בבאר-שבע, בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 380 בצירוף סעיף 382 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על-פי המתואר בכתב האישום, עימות מילולי שפרץ בתאריך 6.2.99, במחסום משטרתי, בין שוטרים למתלונן, הסתיים בהכאתו הקשה של המתלונן בראשו ובגופו, כשלמבקש, שהוצב אף הוא כשוטר באותו מחסום, חלק מרכזי בתקיפה.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט את המבקש בעבירות שיוחסו לו, אולם לאחר שהונח בפניו תסקיר של שירות המבחן בו נכתב, בין השאר, כי המבקש לא הפנים די הצורך את חלקו באירוע – ביטל בית-משפט השלום את ההרשעה, והסתפק בחיוב המבקש בשירות לתועלת הציבור.

הן המבקש והן המדינה ערערו על פסק הדין בפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ). ערעורו של המבקש נדחה, וכמוהו גם ערעור המדינה על אי-ההרשעה בדין. בית-המשפט המחוזי ביסס את הכרעתו על ממצאים עובדתיים אותם קבעה הערכאה הדיונית, בהם לא ראה מקום להתערב. על יסוד ממצאים אלה נקבע, כי יש לראות במבקש מי ששימש לא רק מבצע-בצוותא של התקיפה, אלא אף מבצע עיקרי.

בבקשה שבפני שב המבקש ושוטח, כפי שעשה בערכאות קודמות, את גרסתו למה שארע באותו יום. לדבריו, טעה לחשוב כי המתלונן הוא שתקף את חבריו השוטרים, והוא, המבקש, רק נחלץ להגנתם. המבקש תומך טענתו זו בעדויות שנשמעו בפני בית-משפט השלום, ובהן עדותו-שלו.

דין הבקשה להידחות. הבקשה אינה מעלה שאלות משפטיות בעלות השלכות כלליות המצריכות ליבון נוסף, ומטרתה היא אחת – להשיג על ממצאים שבעובדה. ממצאים אלה נבחנו על ידי שתי ערכאות קודמות, ולא מצאתי כי הוכחה עילה ללבנן בפני ערכאת ערעור נוספת. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בנסיבות העניין אף נדמה כי המבקש נחלץ מהרשעה ומעונש כבד בהרבה, וגם מטעם זה אין מקום להיעתר לבקשה, ומכאן החלטתי לדחותה.