רע"פ 1166/10 דינה דהן נ. עיריית בית שאן

1.

מבקשת 1 (להלן: המבקשת) מתגוררת בדירה אשר הזכויות בה רשומות על שם עמידר, החברה הלאומית לשכון בישראל בע"מ. בעקבות בניה שביצעה שלא כדין, ניתן צו הריסה מנהלי, ובעקבות כך הוגשה בקשה לביטול הצו. לאחר דיון במעמד הצדדים, דחה בית-משפט השלום את הבקשה בקובעו כי הצו ניתן כדין ולא קמה עילה לביטולו.

2.

על החלטת בית-משפט השלום בבית-שאן ערערו המבקשים לפני בית-המשפט המחוזי בנצרת. ערעורם נסמך על אלה: צו ההריסה המנהלי ניתן שלא כדין ובהעדר סמכות, הואיל ולא קדם לו צו הפסקה מנהלי; היתר הבניה למבנה עתיד להינתן בקרוב מאחר שחב' עמידר והדיירים נתנו את הסכמתם לכך; אפלייתם לרעה של המבקשים בהשוואה לדיירים אחרים בבניין, אשר הוסיפו בניה דומה; לבסוף, נטען כי מצבה הנפשי של המבקשת קשה, ועל כן החליט בנה להתגורר בסמוך לה.

3.

ביום 1.2.2010, ולאחר קבלת תגובתה המפורטת של המשיבה לטענת האפליה הפסולה, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, בקובעו כי לא נפל כל פגם בפסק-דינה של הערכאה הדיונית. נמצא כי התקיימו כל התנאים המקדמיים למתן צו הריסה מנהלי מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965, ולא קמה עילה

לביטולו. לעניין זה הוטעם, כי הסמכות ליתן צו הריסה מנהלי הקבועה בסעיף 238א לחוק, הינה סמכות עצמאית ונפרדת מהסמכות למתן צו הפסקה מנהלי. לפיכך, מתן צו הפסקה מנהלי אינה מהווה תנאי מוקדם למתן צו הריסה מנהלי. עוד נקבע, כי בניגוד לטענת המבקשים, לא נתנה חברת עמידר את הסכמתה לבנייה, וכי בטענה בדבר אפליה פסולה אין ממש.

4.

עתה עותרים המבקשים כי תינתן להם רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולכך אין בידי להיעתר. ההלכה הנוהגת היא כי קיומו של ערעור שני נועד ללבן סוגיות מהותיות, בעיקר משפטיות, להן עשויה להיות השלכה על ציבור גדול מתדיינים. עניינם של המבקשים אינו נמנה עם אלה. יתרה מכך, בפיהם של המבקשים טענות שבאופיין הן עובדתיות, ואלו נבחנו בפני שתי ערכאות, ואין מקום ללבנן בשלישית. כך או כך, למבקשים לא ניתן היתר בניה כדין, ונראה כי הסיכוי לקבלת היתר, קלוש. בנסיבות אלו דינה של הבקשה להידחות, וכך אני עושה.