רע"פ 1173/06 עאטף ערטול נ. מדינת ישראל

1.המבקש, סוחר בזיתים גולמיים ובעליו של עסק לייצור ושיווק טחינה, הועמד לדין בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעבירות לפי פקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה ), ובהן השמטת הכנסה מדו"ח, מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, הכנה וקיום של פנקסי חשבונות כוזבים, שימוש בעורמה, מרמה ותחבולה ורישום כוזב במסמכי תאגיד בכוונה לרמות (עבירות לפי סעיפים 220(1), 220(2), 220(4), 220(5) לפקודה ו-423 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בהתאמה).

2.כתב-האישום בעניינו של המבקש כלל ארבעה אישומים, וגולל את עניינם של חמישה נאשמים נוספים: מנשה מתוק (להלן: מנשה ), הרצל מתוק (להלן: הרצל ), חברת מתוק אפרים ובניו בע"מ (להלן: חברת מתוק ), חברת ארזן מפעלי אריזת מזון (1992) בע"מ (להלן: חברת ארזן ) – שתי חברות בהן שימשו מנשה והרצל בעלי מניות, דירקטורים ומנהלים פעילים, ואליאס כרם (להלן: כרם ), שעסק בהובלות ובמסחר בזיתים. על-פי הנטען באישום הראשון והשני, במהלך שנות המס 1997-1995 כללו מנשה והרצל בפנקסי החשבונות של חברת מתוק וחברת ארזן חשבוניות פיקטיביות בסכום כולל של שמונה מיליון שקלים לערך, שניתנו כביכול כנגד אספקת סחורה, וזאת במטרה להקטין במרמה את הכנסת החברה. בגין חשבוניות פיקטיביות אלה, משך מנשה שיקים של חברת מתוק אותם מסר למבקש, והמבקש סייע לו בכך שפרט אותם למזומנים. באישום השלישי נטען, כי המבקש עסק בניכיון שיקים עבור חברת מתוק וחברת ארזן בסכום כולל של 16,582,213 ש"ח, וזאת מבלי שדיווח על הכנסותיו מעיסוק זה לפקיד השומה, וכי הכין פנקסים ורשומות כוזבים בכך שלא רשם בהם הכנסות בסך 3,205,087 ש"ח שנתקבלו ממכירת זיתים גולמיים לחברת מתוק. באישום הרביעי נטען, כי במועדים שונים שבין השנים 1995-1997, משך מנשה שיקים של חברת מתוק בחתימתו או בחתימת הרצל ללא ציון שם המוטב, ונעזר במבקש לצורך פריטתם למזומנים. סכומי השיקים בקיזוז עמלה וריבית הוחזרו למנשה באמצעות העברות בנקאיות ושיקים שהופקדו בחשבונה של אשתו, והוא הזרים חזרה את הכספים לחברה, להוציא סכום של 887,738 ש"ח, שנשאר בחשבונם הפרטי של בני-הזוג.

3.בית-משפט השלום הרשיע את המבקש ויתר הנאשמים בעבירות שיוחסו להם, ובהמשך גזר להם את העונשים הבאים: למנשה נגזרו 40 חדשי מאסר, מתוכם 28 חדשים לריצוי בפועל וקנס בסך 30,000 ש"ח. להרצל נגזרו 15 חדשי מאסר, מתוכם שישה חדשים לריצוי בפועל וקנס בסך 5000 ש"ח. לחברת מתוק ולחברת ארזן נגזר קנס סמלי בסך 250 ש"ח כל אחת. למבקש נגזרו 20 חדשי מאסר, מתוכם שמונה חדשים לריצוי בפועל, וקנס בסך 10,000 ש"ח. לכרם נגזרו 15 חדשי מאסר, מתוכם שישה חדשים לריצוי בפועל, וכן קנס בסך 5000 ש"ח.

4.מנשה והרצל השיגו על הכרעת-הדין וגזר-הדין בעניינם בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המשיבה, מצדה, הגישה ערעור על קולת עונשם של מנשה ושל המבקש. בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' ברלינר, סגנית-נשיא, השופט ז' המר, השופטת י' שיצר) נעתר לערעורם של מנשה והרצל, וקבע כי יש לקבל את גרסתם העובדתית לפיה מדובר ב"פרשה אחת של מתן חשבוניות פיקטיביות, בעלת מספר הסתעפויות אשר נדבכיה שלובים זה בזה". בית-המשפט קבע עוד, כי המבקש הוא שסיפק את החשבוניות הפיקטיביות למנשה והרצל, וזאת בגין הוצאות אמת (רכישת הזיתים). בית-המשפט קיבל את ערעורו של הרצל במלואו, ואילו אשר למנשה, קבע כי לקבלת חלקה של גרסתו העובדתית תוכל להיוודע השלכה לעניין הענישה בלבד, והעמיד את עונשו על 18 חודשי מאסר. בית המשפט המחוזי נעתר אף לערעור המשיבה על קולת עונשו של המבקש, והעמידו על 20 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ו-75,000 ש"ח קנס.

5.כעת, עותר המבקש לקבלת רשות ערעור בטענה כי שגה בית-משפט קמא בהחמירו בעונשו. נטען, כי בית-המשפט קבע ממצאים עובדתיים ביחס למבקש בסוגיות בהן הכרעתו לא נתבקשה, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם אופיו האדברסרי של ההליך הפלילי. ממצאים אלה – הם הממצאים בדבר החשבוניות הפיקטיביות שנקבעו בערעורם של מנשה והרצל – לא יכולים היו לשמש נגד המבקש, שממילא לא ניתנה לו הזדמנות להתגונן מפניהם. נטען, כי התערבות זו אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה בדבר אי-התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים, וכי אף לגופו של עניין – קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט שגויות הן. ועוד נטען, כי ההחמרה המשמעותית בעונשו של המבקש אינה עולה בקנה אחד עם הכלל לפיו ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם נאשם, וכי משמעות הדבר הנה שליחתו של המבקש חזרה אל בין כתלי הכלא, לאחר שסיים לשאת בעונש שנגזר לו בידי הערכאה הראשונה.

6.דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות ערעור אינה ניתנת על דרך הכלל, אלא רק במקרים יוצאי דופן, המקפלים בתוכם סוגיות להן נודעת חשיבות משפטית, ציבורית או חוקתית. לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, נחה דעתי כי עניינו של המבקש אינו נמנה עם מקרים יוצאי-דופן אלה. בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבה, שעתרה להחמיר בעונשו של המבקש מחמת כך שהעונש שהושת עליו בבית-משפט השלום לא שיקף את חומרת העבירה, את העונש הקבוע בחוק, את סכומי ההעלמה הגבוהים, את מידת התכנון והמרמה ואת האופן השיטתי בו בוצעו העבירות (סעיפים 5 ו-6 להודעת הערעור של המשיבה בבית-המשפט המחוזי). בסופו של יום, בית-המשפט המחוזי נעתר לערעור מטעמים אלה בדיוק (סעיף 39 לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי). בכך נשמט, אפוא, היסוד לטענה בדבר פגיעה בזכויותיו הדיוניות של המבקש. אשר להתערבותו של בית-המשפט בממצאים העובדתיים – כידוע, ההלכה בדבר אי-התערבות בממצאים עובדתיים הנה כלל שחריגים בצדו (ראו ע"פ 6890/04, 8013 פלוני נ' מדינת ישראל, טרם פורסם) . בית-המשפט המחוזי עמד באריכות, בפסק-דין מנומק, על הטעמים שהביאוהו לקבוע כי העניין שהובא בפניו נמנה על מקרים חריגים אלה, ולא נמצא לי טעם או עילה להרהר אחריהם.

7.השגותיו האחרות של המבקש, המרכזות עצמן בסוגיות עובדתיות ובחומרת העונש, אינן ממין הסוגיות המצדיקות מתן רשות לערער. אכן, עונשו של המשיב הוחמר במידה ניכרת, והוא כרוך בהשבתו אל בין כתלי הכלא. אלא שאין בעובדה זו, לעצמה, וחרף היותה תוצאה חריגה, כדי להצדיק מתן רשות לערער (ראו רע"פ 11072/05 פלוני נ' מדינת ישראל , החלטה מיום 10.1.2006).

הבקשה נדחית, ועמה הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.