רע"פ 1175/11 אברהם הושמנד נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 70749/08; 70750/08 כבוד השופטים ד' ברלינר-נשיאה; ג' קרא; מ' סוקולוב ), בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 5580/05, כבוד השופטת ד' רייך-שפירא ).

כנגד המבקש ואדם נוסף (להלן: האחר ) הוגש כתב אישום המייחס לו, עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וקשירת קשר לביצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין. על פי הנטען בכתב האישום, המבקש, החזיק בדירה כשוכר, והאחר שערב לשכירות זו, הציגו מצג שווא למתלוננת, לפיו הם בעלי הדירה. בהמשך לאמור, ערכו הללו עימה חוזה למכר הדירה, תמורת סכום של 334,000 ש"ח, אותו העבירה המתלוננת לידיהם. ביום 17.7.2008 הרשיע בית משפט השלום את המבקש, לאחר שמיעת הראיות, במיוחס לו בכתב האישום. ביום 10.9.2008 גזר בית המשפט על המבקש (והאחר) שלוש שנות מאסר לריצוי בפועל; שלוש שנות מאסר על תנאי; קנס בסך 7,500 ש"ח וחתימה על התחייבות עצמית בסך 25,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תחתיהם; פיצוי למתלוננת בסך 300,000 ש"ח.

על גזר דינו של בית משפט השלום, ערער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. ביום 12.1.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את הערעור, והעמיד את תקופת המאסר בפועל על שנה אחת במקום שלוש שנים. כך גם תקופת המאסר על תנאי, הועמדה על שנה אחת בלבד. כמו כן, הפחית בית המשפט המחוזי את סכום הפיצוי שנפסק למתלוננת, כך שהמבקש והאחר ישלמו למתלוננת סך של 334,000 ש"ח, כאשר 60,000 ש"ח מסכום זה ישולמו באמצעות העברת הסכום שהופקד כערבות להבטחת התייצבותם של המבקש והאחר לריצוי עונשם, לאחר שאלו יתייצבו בפועל.

מכאן הבקשה שלפניי בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהשית עליו עונש מאסר לריצוי בפועל. לדידו, בעניינו מתקיימות כל אותן הנסיבות המצדיקות את העדפת האינטרס השיקומי, ושליחתו לריצוי מאסר בדרך של עבודות שירות. לעניין זה, הנסיבות להן טוען המבקש הן – חלוף הזמן הרב מביצוע העבירה, ההליך הייחודי שהתקיים בבית המשפט המחוזי, במסגרתו נדחה הדיון פעמים רבות על מנת לאפשר לו ולאחר לגייס את מלוא סכום הפיצוי למתלוננת, נסיבותיו האישיות וההליך השיקומי המשמעותי בו החל. כמו כן טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי משפסק לו ולאחר עונש זהה בחומרתו. לטענתו, היה על בית המשפט להקל בעונשו נוכח השוני המהותי בין חלקו בביצוע העבירות לבין חלקו של האחר, וכן לאור העובדה שהוא בניגוד לאחר לא קיבל כל טובת הנאה כלכלית מכספי המתלוננת, ואף משום עברו הפלילי של האחר שהינו חמור ומכביד באופן משמעותי מזה המיוחס לו.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות וזאת אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' אור מצת (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123 (1982). בענייננו, חרף טענות כל טענותיו של המבקש, לא מצאתי בבקשתו כל עילה שתצדיק מתן רשות ערעור. כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה מנורמת הענישה המצדיקה את התערבותה של ערכאה נוספת בעניינו של המבקש.

מעבר לנדרש אוסיף, כי אף לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. אין צורך להכביר במילים בדבר חומרת מעשיהם של המבקש והאחר. יחד עם זאת, בית המשפט המחוזי כבר נדרש לכל אותן הנסיבות לקולה להן טוען המבקש. לעניין השבת הכסף למתלוננת קבע בית המשפט המחוזי: "אנו אומרים בשלב זה, כי גם בהחזרת הכסף אין משום השבת המצב לקדמותו ואין בכך פיצוי מלא על הנזק שנגרם למתלוננת". כמו כן, נתן בית המשפט משקל לחלוף הזמן, ואף קבע כי זהו הנימוק היחיד בעל משקל, ולפיכך הפחית והקל באופן משמעותי בעונש אותו השית בית משפט השלום על המבקש. כמו כן, אין כלל מקום לטענת המבקש בדבר ההבחנה אותה היה על בית המשפט המחוזי לערוך בינו ובין האחר, זאת נוכח קביעתו הברורה של בית משפט השלום בגזר דינו כי:

"אינני מוצאת שיש מקום לאבחנה בעונשיהם של הנאשמים. הנאשמים פעלו בשיתוף פעולה מלא, שתחילתו בשכירות הדירה, שהתאפשרה הודות לערבות שחתם נאשם 1 ( האחר ) לטובת נאשם 2 ( המבקש ). לנאשמים אינטרס כלכלי משותף, בהתחשב בחוב הכספי שנאשם 2 היה חייב לנאשם 1 ובעובדה שכספי המתלוננת הגיעו לנאשם 1". (ההדגשות הוספו - ס' ג' )

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית, וממילא נדחית אף הבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה עמה.