רע"פ 11754/05 דוד ליברטי נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום בבית-שמש כתב אישום (ת.פ 1005/05), המייחס לו עבירה של פריצה לרכב לפי סעיף 413ו (סיפא) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של גניבת רכב לפי סעיף 413ב(ב) לחוק העונשין ועבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 4.1.05 התפרץ המבקש לכלי רכב אשר בבעלותו של רועי בן-ארוש (להלן: המתלונן) ונהג בו אל עבר שטחי הרשות הפלסטינית. זאת, שעה שהוא היה פסול מלהחזיק ברישיון נהיגה. לאחר שעבר המבקש את המחסום לכיוון חברון, הוא הותיר את הרכב הגנוב בשטחי הרשות, ושב במונית לתוך שטח ישראל. המבקש נעצר על-ידי שוטר משמר הגבול, ששימש כמפקד המחסום (להלן: השוטר), עם כניסתו לישראל.

ביום 16.6.05 הרשיע בית-משפט השלום בבית-שמש (כבוד השופט א' רון) את המבקש בעבירות של פריצה לרכב וגניבת רכב, והטיל עליו ביום 19.6.05 עונש מאסר בפועל לתקופה של 3 שנים וחצי ומאסר על תנאי בן 12 חודשים למשך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו. בנוסף, הופעל עונש מאסר על תנאי של 3 שנים שהוטל על המבקש על-ידי בית-משפט זה (ע"פ 5957/98), אשר ירוצה במצטבר. בסופו של דבר, נידון המבקש ל-6 שנות מאסר וחצי בניכוי ימי מעצרו.

על פסק-הדין של בית-משפט השלום הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים י' צבן, י' שפירא וי' נועם) דחה את הערעור על הכרעת הדין, בקובעו, כי אין מקום להתערב בממצאי המהימנות לגביהם הכריע בית-משפט השלום. בית-המשפט המחוזי אף הוסיף והעיר, כי גרסאת המבקש נמצאה בלתי הגיונית ואמינה, וזאת בלשון המעטה. חרף האמור, ערכאת הערעור מצאה לנכון להתערב בעונשו של המבקש והחליטה, כי שנה מתוך תקופת המאסר על תנאי שהופעלה תרוצה בחופף לעונש המאסר בפועל. כך, שבפועל נגזרו על המבקש 5 שנות מאסר וחצי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני.

בפי המבקש שתי טענות עיקריות. האחת, כי שגה בית-המשפט המחוזי בהעדיפו את גרסת עדי התביעה, אשר הינה מלאת סתירות ופריכות, על-פני גרסתו. טענתו השנייה של המבקש הינה, כי העונש שהוטל עליו חורג ממתחם הסבירות ומושפע מעברו הפלילי. בנוסף, מלין המבקש על כך שבית המשפט המחוזי התעלם מחלק מזכה בהכרעת דינו של בית-משפט השלום. המבקש סבור, כי כל הפגמים הללו שנפלו בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, עולים כדי עיוות דין המצדיק בחינה נוספת של עניינו.

מנגד, נסמכת המשיבה על הכרעת הערכאות הקודמות ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, השגתו של המבקש על כך ששתי ערכאות משפטיות קבעו שגרסתו אינה אמינה, אינה עילה לעריכת דיון שלישי במקרה, משום שאין כל סיבה בענייננו, אשר תצדיק דיון שכזה. בנוסף, סבורה המשיבה, כי בנסיבות העניין ונוכח עברו הפלילי העשיר של המבקש, העונש שהוטל עליו הינו ראוי הולם וכי חומרת העונש אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור.

דין הבקשה להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות, אשר נתנו את דעתן על עובדות הפרשה וטענותיו של המבקש ונראה, כי לאור האמור, אין מקום לבדיקה נוספת של עניין זה בערכאה שלישית. כידוע הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת לאותם מקרים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית שעניינה איננו רק רלבנטי לבעלי-הדין. במקרה שבפניי, כך נראה, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

כמו-כן, מעלה המבקש טענות בבקשתו, אשר מופנות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של הערכאות הקודמות, שבנוגע להן ניתנה לו כבר ההזדמנות להתגונן. מושכלות ראשונים הם, כי ערכאת ערעור בגלגול שלישי לא נועדה לשם בחינה חוזרת של ממצאי מהימנות והכרעות עובדתיות אשר דנו בהם שתי ערכאות קודמות (לעניין זה, ראו ברע"פ 6883/96 בוטושנסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל , (לא פורסם) ורע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה , (לא פורסם)). נסיבות המקרה הנדון אינן כאלו הנמנות על נסיבות ממין האמור.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. שתי הערכאות אשר קדמו לי ערכו בדיקה קפדנית של חומר הראיות, אשר הועמד לרשותם והשתיתו את הכרעותיהם על מערך ראיות מוצק. כך, מחד, שתי הערכאות קבעו, כי יש לתת אמון בעדותו של השוטר אשר לכד את המבקש, ואילו, מאידך, גרסתו של המבקש נמצאה כבלתי מהימנה לחלוטין. עוד נקבע, כי עדויות אלה, אף השתלבו במארג הראיות כולו, אשר יחד היווה תשתית ראייתית מוצקה להרשעת המבקש.

זאת ועוד, טענת המבקש, לפיה באחרית פסק-דינו של בית-משפט השלום מופיע קטע המזכה אותו מאשמה, נעדרת כל בסיס ומוטב היה לוּ לא הייתה נטענת כלל. הכרעת-הדין, שיצאה תחת ידי בית-משפט השלום, המרשיעה את המבקש בביצוע העבירות שיוחסו לו, הינה ברורה, חד-משמעית ואינה מוטלת בספק.

כמו-כן, לעניין חומרת העונש יצוין, כי למבקש עבר פלילי עשיר, הכולל 12 הרשעות קודמות, במספר רב של אישומים, ובכלל זה אף הרשעה ב-32 עבירות הקשורות לפריצות לכלי רכב, גניבתם וסחר בהם. נראה, כי חרף הרשעותיו הקודמות לא נרתע המבקש מלפנות שוב ושוב לדרך העבריינות. צדק בית-משפט המחוזי בציינו, כי המבקש הפך את גניבת כלי הרכב לאורח חיים, שלא לומר ל"מקצוע" של ממש. בנסיבות אלו, איני רואה כל סיבה להקל עם המבקש בדין.

נוכח האמור לעיל, דעתי היא, כי העונש שהוטל על המבקש הוא פרי איזון נכון של כל הנסיבות הצריכות לעניין ועל כן איני מוצא לנכון להתערב בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי.

בקשת רשות הערעור נדחית, איפוא.