רע"פ 11809/04 יעקב נדב נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש, ביום 25.7.01, לבית-משפט השלום בקריות כתב אישום (ת.פ. 4941/01), המייחס לו עבירות של התנהגות בלתי הולמת במקום ציבורי ואיומים בגין מעשים שנעשו ביום 5.6.98.

בית-משפט השלום בקריות הרשיע, ביום 16.9.01, את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירות המיוחסות לו וביקש לצרף את כל התיקים התלויים ועומדים כנגדו.

במהלך המשפט הוגשו תסקירים רבים מטעם שירות המבחן. כמו-כן, בתקופה זו השתתף המבקש בשתי קהילות טיפוליות עם תוכניות ארוכות טווח - "מלכישוע" ו- "הדרך", בכל אחד מהם שהה המבקש חודשים רבים. זאת בנוסף לאשפוזו לצורך גמילה פיזית וליווי מטעם שירות המבחן, שעקב אחר מצבו של המבקש בבדיקות ושיחות טיפוליות.

ביום 1.2.04 הרשיע בית-משפט השלום את המבקש – על-פי הודאתו – ב- 17 תיקים נוספים, אותם צירף. שני תיקים משנת 1995, אחד בגין תקיפה לשם גניבה והשני בגין החזקת סם לצריכה עצמית; שני תיקים מהשנים 1999-2000, בגין אחזקת סם לצריכה עצמית; עשרה תיקים משנת 2001, שבעה תיקים בגין חטיפת ארנקים ושלושה תיקים בגין התפרצות וגניבה ממקום שאינו מגורים; ולבסוף, הורשע המבקש בשלושה תיקים מאוקטובר 2002, אחד בגין אחזקת סם לצריכה עצמית והשני בגין גניבה.

עוד ביום 1.2.04 השית בית-משפט השלום על המבקש מבחן סמים "טהור" למשך שנתיים בהתאם להמלצת שירות המבחן.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום הגישה המשיבה (להלן: המדינה) ערעור לבית-המשפט המחוזי בחיפה. בערעורה הדגישה המדינה את כמותן ואת חומרתן של העבירות שעבר המבקש והפגיעות שהן היסבו למתלוננים. בית-המשפט המחוזי הורה על הכנת תסקיר נוסף, נכוח הזמן שחלף מאז התסקיר הקודם.

בתסקיר המשלים שהוגש לבית-המשפט המחוזי, דיווח שירות המבחן, כי במהלך הזמן שעבר מאז גזר-הדין של בית-משפט השלום, מעד המבקש וחזר להשתמש בסמים, אך בכוחות עצמו השתלב באישפוזית פרטית והתנקה. כמו-כן, דיווח שירות המבחן, כי כנגד המבקש נפתח תיק בגין תקיפת אשתו, אך המתלוננת חזרה בה וטענה ששיקרה למשטרה. לסיכום, חזר שירות המבחן על המלצתו, שלא לגזור על המבקש עונש ולהותיר את צו המבחן על מקומו.

בית-המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופטים מ' נאמן, ר' ג'רג'ורה ו-י' אלרון) קיבל את ערעור המדינה וגזר על המבקש עונש של שנתיים מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יבצע עבירת רכוש או עבירות סמים מסוג פשע למשך שלוש שנים. כמו-כן, הפעיל בית-המשפט המחוזי מאסר על תנאי של 12 חודשים, שהיה תלוי ועומד כנגד המבקש, בחפיפה מלאה. בית-המשפט המחוזי נמנע מלהפעיל מאסר מותנה נוסף שהיה רשום ברישום הפלילי של המבקש, מאסר של 19 חודשים שנגזר בשנת 1993, זאת נוכח העובדה, שהמדינה לא המציאה לבית-המשפט העתק של אותו גזר-דין.

בפסק-דינו התייחס בית-המשפט המחוזי לכך, ששלושה מהתיקים שהמבקש צירף והורשע בגינם, התייחסו לעבירות שנעברו לאחר הרשעתו בתיק המקורי בבית-משפט השלום, אולם במיוחד התייחס בית-המשפט המחוזי להתפתחויות שקרו לאחר גזר-הדין בבית-משפט השלום. וכך קבע בית-המשפט המחוזי:

"גם אם סברנו לפני שהוגש לנו התסקיר המשלים לא להתערב בשיקול דעתו של בימ"ש קמא, ליתן אמון במשיב למרות העבירות החמורות שהוא עבר, הרי שעתה נוכח האמור בתסקיר המשלים, סבורים אנו כי גם בימ"ש קמא לו ידע את העולה מתסקיר זה לא היה גוזר על המשיב את שגזר עליו".

ובהמשך-

"אנו רוצים להאמין שהמשיב אכן רוצה בכל מאודו לעלות על דרך היושר ונביא תקווה זו שלנו בחשבון בעת גזירת הדין. עם זאת סבורים אנו כי אם נאמץ את ההצעה שבתסקיר האחרון, המשיב ילמד מכך שניתן לשטות בביהמ"ש והדבר יהווה פיתוי עבורו לחזור לסורו".

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי. עיקר טענת המבקש הוא, כי יש לאפשר לו להמשיך בתוכנית המבחן הטהור שנקבעה על-ידי בית-משפט השלום וזאת בהתאם להמלצת שירות המבחן. כמו-כן, לטעמו, טעה בית-המשפט המחוזי, כאשר לא אימץ את המלצת שירות המבחן על הארכת המבחן הטהור של המבקש במטרה לאפשר לו להשלים את הטיפול ולהשתקם ובכך להחזיר לחברה אדם שיתרום לה. עוד מוסיף וטוען המבקש, כי יש ליתן יותר משקל לחרטתו של המבקש ולהודאתו המוקדמת, אשר הביאה לסיום מהיר של הדיון בכל התיקים.

מנגד, תומכת המדינה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, מבט רחב על התנהלותו של המבקש מעלה שקיים אצל המבקש דפוס של שיקום ומעידה, אשר המכרסם בתקווה שמביע שירות המבחן בשיקום ללא ענישה, ושיקום ארוך טווח של חיי משפחה.

החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור.

עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות, שנתנו דעתן על עובדות הפרשה ועל טענותיו של המבקש, ואין מקום לבדיקה נוספת בערכאה שלישית. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולארי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123).

אשר לחומרת העונש, כידוע, אין בחומרת העונש כשלעצמה כדי ליתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בהתקיים נסיבות חריגות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' מדינת ישראל , תק-על 97 (4), 17). במקרה שלפני, נוכח הפגיעות הרבות וחוזרות באנשים תמימים; עברו הפלילי של המבקש; שני המאסרים על תנאי שהיו תלויים מעל ראשו; העמדתו של המבקש במבחן טהור, כשחרף כל אלה חוזר המבקש פעם אחר פעם לסורו ולא מצליח להימנע ממעידות משמעותיות, ולאור העובדה, כי אין בעניינו כל נסיבות מיוחדות, לא מצאתי הצדקה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיימות אותן הנסיבות, אשר יש בהן כדי להקים רשות ערעור בפני ערכאה שלישית בעניינו של המבקש.

מטעמים אלה כולם, דינה של בקשת רשות הערעור להידחות.