רע"פ 11825/05 מהיוב מחאמיד נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בחדרה, על יסוד הודאתו, בעבירה של אי הגשת דו"ח במועד (עבירה על-פי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975). בית-משפט השלום גזר למבקש מאסר לתקופה של 15 חדשים, מתוכם חמישה לריצוי בפועל. כן הופעל מאסר מותנה בן שלושה חדשים בו התחייב המבקש בגדרי הליך קודם, ונקבע כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, באופן שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על שמונה חדשים. כן הושת על המבקש קנס בסך 150,000 ש"ח.

2.המבקש, שמאן להשלים עם חומרת עונשו, ערער על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' ברלינר – סגן-נשיא, י' גריל, א' שיף), וערעורו נתקבל בחלקו. בית-המשפט קבע, כי הקנס שהושת על המבקש יועמד על 75,000 ש"ח. לעומת זאת, לא מצא בית-המשפט לשנות מאורכו של עונש המאסר או להורות על ריצויו בעבודות שירות.

3.כעת, עותר המבקש לקבלת רשות ערעור, בטוענו – זו לראשונה – כי שגה בית-משפט השלום בהטילו עליו מאסר לריצוי בפועל. לטענת המבקש, היסוד הנפשי בעבירה בה התחייב הנו יסוד נפשי מסוג אחריות קפידה, ולפיכך אין לדון אותו למאסר, על-פי הוראת סעיף 22(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הקובע: "לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". לחילופין, טוען המבקש, כי העונש שהושת עליו הוא חמור יתר על המידה, ואינו מבטא התחשבות מספקת בנסיבותיו האישיות.

4.דין הבקשה להידחות. העבירה בה התחייב המבקש אינה עבירה של אחריות קפידה (ראו רע"פ 26/97, 608 לקס נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 673), ואין, אפוא, מניעה סטאטוטורית או אחרת מהטלת מאסר בגינה. לא עוד, אלא שהמבקש הודה בבית-משפט השלום בעובדותיו של כתב-האישום, ובין השאר גם בכך שלא הגיש את הדו"חות התקופתיים "מתוך רשלנות לכל הפחות" (בלשון כתב-האישום). מכאן, שאף אין יסוד לטענת המבקש כי "היסודות הנפשיים לא הוכחו על ידי המאשימה בביהמ"ש השלום". המבקש אף נידון בעבר למאסר מותנה, ובנסיבות אלה מצווה בית-המשפט להפעילו (סעיף 55(א) לחוק העונשין).

בטענותיו האחרות של המבקש, המסבות עצמן על חומרת העונש גופו, אין כדי להצדיק ערעור שני.

הבקשה נדחית, אפוא.