החלטה2 עמודיםנכלל בחיפוש

רע"פ 11825/05 מהיוב מחאמיד נ. מדינת ישראל

ניתן ביום

בקצרה

מיסים · אי הגשת דוח במועד לפי חוק מס ערך מוסףבקשת רשות ערעור פלילי לבית המשפט העליון על גזר דין של בית המשפט המחוזי

לא ידוע אם התקציר מבוסס על המסמך המלא. לפני שמסתמכים עליו, קראו את המקור.

בית המשפט העליון דחה בקשת רשות ערעור על גזר דין שהטיל מאסר לריצוי בפועל בגין אי הגשת דוחות במועד לפי חוק מס ערך מוסף. נקבע כי העבירה אינה של אחריות קפידה ולכן אין מניעה למאסר, והמבקש הודה בעובדות הכוללות רשלנות לכל הפחות. הטענות הנוגעות לחומרת העונש אינן מצדיקות ערעור שני.

העובדות

המבקש הורשע על פי הודאתו בעבירה של אי הגשת דוח במועד לפי חוק מס ערך מוסף. נגזרו עליו מאסר של 15 חודשים, מתוכם חמישה לריצוי בפועל, הפעלת מאסר מותנה של שלושה חודשים במצטבר וקנס. בית המשפט המחוזי הפחית את הקנס ל-75,000 ש"ח והותיר את המאסר על כנו.

השאלות המשפטיות

  1. 1.האם העבירה של אי הגשת דוח במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף היא עבירת אחריות קפידה שאינה מאפשרת הטלת מאסר?
  2. 2.האם העונש של מאסר לריצוי בפועל והפעלת מאסר מותנה חמור יתר על המידה?

הלכות

  1. 1

    עבירה שבה היסוד הנפשי הוא רשלנות אינה עבירת אחריות קפידה, ואין מניעה להטיל בגינה מאסר.

    ״העבירה בה התחייב המבקש אינה עבירה של אחריות קפידה״
    לציטוט במסמך ←
  2. 2

    הודאה בעובדות כתב האישום הכוללת רשלנות לכל הפחות מסירה את הטענה בדבר העדר הוכחת היסוד הנפשי.

    ״המבקש הודה בבית-משפט השלום בעובדותיו של כתב-האישום״
    לציטוט במסמך ←

מילות מפתח

  • אחריות קפידה
  • רשלנות
  • מאסר לריצוי בפועל
  • אי הגשת דוח במועד
  • מס ערך מוסף
  • רשות ערעור
  • חומרת העונש

התקציר, ההלכות והסיווג נוצרו אוטומטית. לכל הלכה מצורף ציטוט מהמסמך. יש לבדוק את הדברים מול המקור באתר בית המשפט, שהוא הנוסח המחייב.

הטקסט המלא

פרטי ההליך

בבית המשפט העליון

רע"פ

11825/05

בפני:

כבוד השופט א' א' לוי

המבקש:

מהיוב מחאמיד

נ ג ד

המשיבה:

מדינת ישראל

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 17.11.05,

בתיק ע"פ 246/05, שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא השופט ש' ברלינר והשופטים:

י' גריל,

א' שיף

בשם המבקש: עו"ד מוחמד

בדראן

החלטה

1.המבקש הורשע בבית-משפט השלום בחדרה, על יסוד הודאתו, בעבירה של אי הגשת דו"ח במועד (עבירה על-פי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975). בית-משפט השלום גזר למבקש מאסר לתקופה של 15 חדשים, מתוכם חמישה לריצוי בפועל. כן הופעל מאסר מותנה בן שלושה חדשים בו התחייב המבקש בגדרי הליך קודם, ונקבע כי עונשי המאסר ירוצו במצטבר, באופן שתקופת המאסר הכוללת הועמדה על שמונה חדשים. כן הושת על המבקש קנס בסך 150,000 ש"ח.

2.המבקש, שמאן להשלים עם חומרת עונשו, ערער על גזר-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים ש' ברלינר – סגן-נשיא, י' גריל, א' שיף), וערעורו נתקבל בחלקו. בית-המשפט קבע, כי הקנס שהושת על המבקש יועמד על 75,000 ש"ח. לעומת זאת, לא מצא בית-המשפט לשנות מאורכו של עונש המאסר או להורות על ריצויו בעבודות שירות.

3.כעת, עותר המבקש לקבלת רשות ערעור, בטוענו – זו לראשונה – כי שגה בית-משפט השלום בהטילו עליו מאסר לריצוי בפועל. לטענת המבקש, היסוד הנפשי בעבירה בה התחייב הנו יסוד נפשי מסוג אחריות קפידה, ולפיכך אין לדון אותו למאסר, על-פי הוראת סעיף 22(ג) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ), הקובע: "לענין אחריות לפי סעיף זה, לא יידון אדם למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות". לחילופין, טוען המבקש, כי העונש שהושת עליו הוא חמור יתר על המידה, ואינו מבטא התחשבות מספקת בנסיבותיו האישיות.

4.דין הבקשה להידחות. העבירה בה התחייב המבקש אינה עבירה של אחריות קפידה (ראו רע"פ 26/97, 608 לקס נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(2) 673), ואין, אפוא, מניעה סטאטוטורית או אחרת מהטלת מאסר בגינה. לא עוד, אלא שהמבקש הודה בבית-משפט השלום בעובדותיו של כתב-האישום, ובין השאר גם בכך שלא הגיש את הדו"חות התקופתיים "מתוך רשלנות לכל הפחות" (בלשון כתב-האישום). מכאן, שאף אין יסוד לטענת המבקש כי "היסודות הנפשיים לא הוכחו על ידי המאשימה בביהמ"ש השלום". המבקש אף נידון בעבר למאסר מותנה, ובנסיבות אלה מצווה בית-המשפט להפעילו (סעיף 55(א) לחוק העונשין).

בטענותיו האחרות של המבקש, המסבות עצמן על חומרת העונש גופו, אין כדי להצדיק ערעור שני.

הבקשה נדחית, אפוא.

ניתנה היום, ט' בשבט תשס"ו

(7.2.2006).

ש ו פ ט

המסמך מוצג כפי שבית המשפט פרסם אותו; אין באמור ייעוץ משפטי. בקשת הסרה · דיווח על טעות

ציטוטים

מצטט (2 תיקים)

הלכות

  1. 1עבירה שבה היסוד הנפשי הוא רשלנות אינה עבירת אחריות קפידה, ואין מניעה להטיל בגינה מאסר.
  2. 2הודאה בעובדות כתב האישום הכוללת רשלנות לכל הפחות מסירה את הטענה בדבר העדר הוכחת היסוד הנפשי.