רע"פ 11827/05 טוליב רחימוב נ. מדינת ישראל

1.המבקש הועמד לדין באשמת נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיפים 62(3) ו-39א לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961. בית-המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, על פי הודאתו, בעבירה זו, וככל הנראה מתוך שגגה, הוא הרשיעו גם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, שלא יוחסה לו כלל. בהמשך, גזר בית המשפט לתעבורה למבקש קנס בסך 2000 ש"ח, 30 חודשי פסילה, 7 חודשים מאסר על תנאי, והוא חויב לחתום על התחייבות בסך 5,000 ש"ח להימנע מביצוען של עבירות דומות במשך שנתיים.

2.המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו רק בחלוף אחד-עשר חודשים, וטען כנגד השגגה שנפלה בהכרעת-הדין – הרשעתו בעבירה של נהיגה בפסילה. עוד טען, כי עונש הפסילה שנגזר לו עולה על העונש לו עתרה המשיבה, ומכל מקום גלומה בו חומרה מעבר לנדרש. במסגרת הטיעונים על-פה בפני בית-המשפט המחוזי, הוסיף המבקש וטען, כי מן הדברים שאמר בבית-המשפט לתעבורה לא השתמעה הודיה בעובדות המפלילות שיוחסו לו.

3.בית-המשפט המחוזי החליט לזכות את המבקש מעבירה של נהיגה בזמן פסילה, אולם הוא לא ראה מקום לשנות מהעונש, הואיל וסבר כי מהנמקתו של גזר הדין עולה, שלעבירה של נהיגה בזמן פסילה לא ניתן משקל כלשהו. הטענה לפיה לא הודה המבקש בעבירה שיוחסה לו, נדחתה, ובית-המשפט המחוזי קבע כי מקריאת פרוטוקול-הדיון של בית-המשפט לתעבורה עולה, כי המבקש הודה בשתי הזדמנויות שונות כי לגם משקאות אלכוהוליים טרם החל בנהיגה.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות ערעור מאותם טעמים ששימשו אותו לצורך הדיון בפני בית המשפט המחוזי.

4.דין הבקשה להידחות. השגותיו של המבקש כנגד פסק דינו של בית משפט קמא, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור. למעשה, בפני בקשה להתיר למבקש להביא את שאלת העונש לליבון בפני ערכאת ערעור נוספת, והרי ההלכה הנוהגת היא כי למעט מקרים חריגים, די בבחינת שאלת העונש בפני שתי ערכאות. לא מצאתי כי המקרה הנוכחי נמנה על החריגים לאותה הלכה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.