רע"פ 11873/05 תאופיק יונס נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בנצרת (ת"פ 3662/04) בגין שתי עבירות של הפרעה לעובד הציבור, לפי סעיף 288א לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין; עבירה של ניסיון חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק העונשין ועבירה של תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 274(1) לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, המבקש, אשר שימש כרועה בקר, תקף בשלושה אירועים שונים פקח יערות של הקרן הקיימת לישראל (להלן: המתלונן) באמצעות זריקת אבנים על רכבו, כאשר באירוע השלישי לווה המתלונן בשוטר, אשר הותקף גם הוא על-ידי המבקש.

בית-משפט השלום בנצרת (כבוד השופטת ל' יונג-גפר) הרשיע את המבקש על יסוד הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום לאחר תיקונו וגזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר בפועל ושנים-עשר חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן קבע בית-המשפט, כי המבקש ישלם למתלונן פיצוי בסך של 10,000 ש"ח. בגזר-דינו ציין בית-המשפט, כי המבקש עבר עבירות דומות לאלה בהן הורשע גם לפני העבירות שיוחסו לו בכתב האישום וגם לאחריהן וכי תסקיר שירות המבחן בעניינו איננו חיובי.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בנצרת, בטענו, כי היה על בית-משפט השלום להמיר את עונש המאסר בפועל בעבודות שירות.

בית-המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, ה' ח'טיב ו-א' הלמן) דחה את הערעור בהתייחסו לחומרת העבירות ולכך שאף תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש לא בא בהמלצה טיפולית כלשהי.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפני, אשר במסגרתה טוען המבקש, כי שגה בית-המשפט המחוזי בכך שלא הקל בעונשו של המבקש, לאור נסיבותיו האישיות.

מנגד, טוענת המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית המצדיקה דיון בפני ערכאה שלישית, לפי הלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה ), שכן מדובר בערעור על חומרת העונש ותו-לא. עוד טוענת המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת בעבירות מסוג זה, לאור חומרת העבירות והעובדה שאין מדובר במעידה חד פעמית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה .

זאת ועוד, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 עזרא רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 דב בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). בענייננו, העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה המקובל בעבירות מהסוג שביצע ונסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבות בית-משפט זה. יתרה מכך, אף תסקיר שירות המבחן בעניינו של המבקש לא המליץ על כל פן טיפולי ואין מדובר בתסקיר חיובי.

דין הבקשה להידחות גם לעצם העניין. נסיבותיהן של העבירות בהן הורשע המבקש הינן חמורות ביותר, בפרט בהיותן מסכת מתמשכת של אירועים, ולאור המעשים הדומים אותם ביצע המבקש לפני ואחרי העבירות דנן. בנסיבות אלו, יש משמעות להטלת עונש של מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח, ולא בדרך של עבודות שירות.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

לאור האמור, מתייתר הדיון בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין.