רע"פ 11933/05 אורנה בר נ. מדינת ישראל

1.בשעת הצהריים של יום 15.7.98, אבדו עקבותיו של אליאס וואהב, קשיש תשוש נפש וחולה אלצהיימר, שהיה מטופל אותה עת במעון-יום לקשישים ברמלה. מיום היעלמו ועד עתה, לא נודעו עקבותיו. על רקע אירועים אלה הוגש כנגד המבקשת – אשר שימשה בתקופה הרלוונטית כמנהלת המעון – כתב-אישום לבית-משפט השלום ברמלה, ובו נטען, כי ביום היעלמו של הקשיש היא מסרה למשטרה כי ראתה אותו עולה לרכב ההסעה, ונהג הרכב, אבנר ביטון, הודיע לה כי הקשיש ירד מרכב ההסעה סמוך לביתו. עוד נטען, כי המבקשת מסרה את הדברים האלה למשטרה ביודעה כי הם אינם אמת, ומתוך כוונה להכשיל הליך שיפוטי. נוכח כל אלה, יוחסו למבקשת עבירות של מסירת ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 243 ו-244 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (בהתאמה).

2.בית-משפט השלום הרשיע את המבקשת בעבירות שיוחסו לה, תוך שהוא קובע כי הקשיש נעלם משטח המעון ולא הגיע מעולם אל סף ביתו. עוד נקבע, כי עובדה זו הייתה בידיעתה של המבקשת, אשר, ככל הנראה, נתקפה בהלה נוכח היעלמו של הקשיש, וביקשה להרחיק עצמה מהאירוע באמצעות מסירת גרסה הכוזבת. את זאת עשתה המבקשת – כך קבע בית-המשפט – כשהיא מודעת לכך שמסירת הגרסה עלולה לשבש את חקירת נסיבות היעלמותו של הקשיש. נוכח הרשעתה, נגזרו למבקשת שמונה-עשר חודשי מאסר בפועל, ועשרה חודשים מאסר על-תנאי.

3.המבקשת ערערה על פסק-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעור נטען, כי העדויות עליהן התבססה הכרעת-הדין, ובעיקר זו של הנהג אבנר ביטון – אשר העיד בשלביה הראשונים של החקירה כי הסיע את הקשיש לביתו ביום שנעלם, ומאוחר יותר טען כי לא הסיעו – היו בלתי מהימנות, וכי הודעתה של המבקשת נסמכה על דברים שמסר לה אותו ביטון ובהם לא הייתה לה סיבה לפקפק. לחילופין, השיגה המבקשת על חומרת העונש שנגזר לה, בטענה שהוא אינו משקף את תרומתה הרבה לקהילה ואת עברה הנקי.

4.בבית-המשפט המחוזי נחלקו הדעות באשר לאחריותה של המבקשת לעבירות שיוחסו לה. כבוד השופט ז' המר מצא כי גרסתה של המבקשת מהימנה, ומשכך סבר הוא, כי יש לזכותה מן העבירות בהן הורשעה. כבוד השופטת י' אמסטרדם סברה, כי יש להותיר את הרשעתה של המבקשת על כנה, שכן להשקפתה, היתה המבקשת מודעת לאי-אמיתות הודעתה. בפסק-דינה, נתנה השופטת אמסטרדם דעתה לשאלה משפטית שהועלתה לראשונה בערעור, בדבר תחולתו של סעיף 244 על נסיבות המקרה. לקביעתה, ניתן היה להרשיע את המבקשת בעבירה זו, חרף כך שבסופו של דבר לא שובשו הליכים משפטיים, משום ש"לצורך הרשעה בעבירה על סעיף 244 לחוק העונשין, לא נדרשת זיקה בין הרכיב ההתנהגותי – מסירת הודעה כוזבת לבין התוצאה בפועל של הכשלת הליך שיפוטי או חקירתי, אך נדרשת כוונה מיוחדת... נדרשת חזות מראש של התוצאה האסורה וחפץ להשיגה או צפייה שלה בהסתברות קרובה לוודאי... בהגיע [המבקשת] למסור הודעה במשטרה... [היא] ידעה או למצער צפתה כאפשרות קרובה לוודאי בעת שנחקרה, שהמידע הכוזב שמסרה הוא רלוונטי לחקירה מבחינת קיומה, אופן התנהלותה ותכליתה" (עמ' 25 להכרעת-דינו של בית-המשפט המחוזי). כבוד השופטת י' שיצר סברה כי יש לזכות את המבקשת מעבירה של מסירת ידיעות כוזבות לפי סעיף 243, ולהותיר על כנה את הרשעתה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244. נקבע, כי לצורך קיום רכיביה של עבירה זו, נדרש שבעת החקירה שבמסגרתה נאמר השקר, ידע הנחקר כי מדובר בשיבוש הליך בעניין קונקרטי. בהמשך קבעה השופטת שיצר, כי המבקשת הייתה מודעת היטב לכך שמשפחתו של הקשיש עשויה לפתוח בהליכים אזרחיים, ולפחות את ההליכים האלה ניסתה המבקשת למנוע או לשבש.

בסופו של יום, בשל ריבוי הדעות בין חברי המותב, ומכוח ההוראה הקבועה בסעיף 80 לחוק בתי-המשפט, זוכתה המבקשת מעבירה של מסירת ידיעות כוזבות לפי סעיף 243 לחוק, אולם הרשעתה בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק נותרה על כנה. עוד הוחלט, להקל בעונשה של המבקשת ולהעמידו של חמישה חודשי מאסר בפועל, בהם תשא בדרך של עבודות שירות.

5.עתה עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בהתבסס על הטענה לפיה לא הונחה תשתית משפטית להרשעתה בעבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין. לשונו של הסעיף, מטעימה המבקשת, מחייבת את עשייתו של מעשה המיועד לשבש הליך שיפוטי , ואילו במקרה נושא בקשה זו, הודעתה לא נגבתה במסגרת "חקירה פלילית", אלא במסגרת הליכי בדיקה מקדמית של המשטרה. עוד נטען, כי לא הוכח היסוד הנפשי של "כוונה מיוחדת" לפגיעה בהליך שיפוטי קונקרטי , שהוא תנאי אין בלתו להרשעה בעבירה לפי סעיף 244 לחוק. לבסוף נטען, כי ממצאיהם של שלושת שופטי בית-המשפט המחוזי היו שונים בתכלית זה מזה, הן מבחינת תוצאתם והן מבחינת הנמקתם, ועובדה זו הייתה צריכה להוביל לזיכויה של המבקשת או למצער, להקלה בעונשה. יתר טענותיה של המבקשת, מכוונות כנגד קביעות עובדתיות שיצאו מלפני בית-המשפט המחוזי.

המשיבה בתגובתה סבורה, כי רוב טענותיה של המבקשת מכוונות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור. עוד טוענת המשיבה, כי במבקשת התקיימו הן היסוד הנפשי והן היסוד העובדתי הנדרשים לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 244 לחוק, וכי אין כל בסיס לטענת לפיה הרשעתה של המבקשת ניתנה שלא ברוב דעות השופטים, שכן בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נמצא רוב הן לעניין הממצאים העובדתיים שבבסיס ההרשעה והן לעניין הניתוח הנורמטיבי של רכיבי העבירה.

6.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי רשות ערעור אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק מקום בו עולה שאלה כללית, החורגת מגדר עניינו הספציפי של המבקש. הבקשה שבפני עוסקת, רובה ככולה, בפרטי הרשעתה של המבקשת, ואינה מעלה כל שאלה מעין זו.

אף לגופו של עניין, לא מצאתי ממש בטענות שמעלה המבקשת. האיסור על שיבוש מלכי משפט קבוע בסעיף 244 לחוק העונשין, אשר לשם הנוחות יובא כאן בשלמותו:

שיבוש מהלכי משפט

העושה דבר בכוונה למנוע או להכשיל הליך שיפוטי או להביא לידי עיוות דין, בין בסיכול הזמנתו של עד, בין בהעלמת ראיות ובין בדרך אחרת, דינו - מאסר שלוש שנים; לענין זה, "הליך שיפוטי" - לרבות חקירה פלילית והוצאה לפועל של הוראת בית-משפט.

בפרשו את התיבה "הליך שיפוטי" המנויה כיסוד מיסודות העבירה, קבע בית-משפט זה כי היא "מלמדת כי תכלית העבירה היא להרחיב את ההגנה על עשיית המשפט ולהחילה על כל שלביו... מנגד, יש בסעיף גם משום צמצום, שכן אין מדובר בעשיית משפט במובנו הערטילאי או המקיף, אלא בהגנה על תקינותם של הליכים שיפוטיים קונקרטיים, בין תלויים ועומדים ובין צפויים. כאשר עניינה של העבירה הוא באמירת דבר שקר בחקירה משטרתית, יכול שההליך השיפוטי שהנאשם שואף לשבשו יהיה החקירה שבמסגרתה נאמר השקר, או שיהיה זה הליך שיפוטי אחר, שהנאשם ידע או האמין בעת חקירתו כי הוא תלוי ועומד או צפוי להיפתח ובלבד שמדובר בשיבוש הליך בעניין מסוים" (רע"פ 7153/99 אורי אלגד נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(5) 729, 744).

משכך נקבע, כי טענת המבקשת לפיה המעמד בו היא נחקרה לא היה בגדר "חקירה פלילית", אינה יכולה להתקבל. המסקנה העולה מלשונו של סעיף 244 היא כי סוגי ההליכים השיפוטיים המנויים בו אינם מהווים רשימה סגורה או סופית, ואין כל מניעה לכלול בגדרם גם את המעמד בו נחקרה המבקשת. אף את טענת המבקשת, לפיה לא התקיים בה היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירה לפי סעיף 244 – אין לקבל. ערכאות קמא קבעו, כי בעת שמסרה המבקשת את הודעתה במשטרה, עמדה לנגד עיניה האפשרות כי בגין היעלמותו של הקשיש ייפתח הליך משפטי כלשהו. מכך נבע, להשקפתן, כי המבקשת חזתה מראש את האפשרות שהודעתה תגרום לשיבושו של הליך משפטי כלשהו, וחפצה בה. קביעתן זו של ערכאות קמא, מבוססת על קביעות שבעובדה ומהימנות, ובקביעות מעין אלה, אין זה מדרכה של ערכאת ערעור, לא כל שכן, בגלגול שלישי, להתערב.

8.באשר לטענתה של המבקשת בדבר החלתו של סעיף 80(ג)(1) לחוק בתי-המשפט בעניינה. סעיף זה קובע, כי "באין רוב לדעה אחת בענין פלילי... יראה בית המשפט אם יש רוב דעות לגבי כל ממצא עובדתי, יסוד מיסודות העבירה או נושא אחר, המחייבים הכרעה לחיוב או לזיכוי, ויכריע בהתאם". בעניינו, חרף חילוקי הדעות שנתגלעו, שררה בין שופטות הרוב הסכמה כי המבקשת מסרה ביודעין אינפורמציה כוזבת בכוונה לשבש הליך משפטי קונקרטי עתידי שעניינו היעלמו של הקשיש. הכרעה זו נתקבלה ברוב דעות בבית-המשפט המחוזי, ועל כן, לא ברור על מה מלינה המבקשת.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית.

ההליכים בעניינה של המבקשת יימשכו בפני בית המשפט המחוזי, בפניו יניח הממונה על עבודות השירות, תוך 30 ימים, חוות דעת עדכנית בדבר המקום שהוא מייעד למבקשת כדי לשאת בו את עונשה.