רע"פ 11960/05 איליה ארונוב נ. מדינת ישראל

1.בכתב-אישום שהוגש לבית-משפט השלום בראשון לציון, יוחס למבקש ביצוען של עבירות תקיפת בן-זוג, איומים, היזק בזדון, גניבה והטרדת עד (עבירות לפי סעיפים 379, 192, 452, 384 ו-248 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בהתאמה). המבקש הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרתו של הסדר טיעון, ונקבע כי הוא ישא בעונש של שבעה חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכי יופעל מאסר על-תנאי בן תשעה חודשים שעמד כנגדו, שמתוכם חמשה חודשים ירוצו במצטבר. עוד נגזר למבקש מאסר על-תנאי למשך שמונה חודשים (ביחס לעבירות אלימות כנגד הגוף), ומאסר על-תנאי למשך ארבעה חודשים (ביחס לעבירות איומים, היזק לרכוש בזדון, גניבה או הטרדת עד).

2.המבקש, שמאן להשלים עם חומרת העונש, ערער עליו בפני בית-המשפט המחוזי, אך ערעורו נדחה. כעת, עותר הוא לקבלתה של רשות ערעור, ואת השגותיו ממקד הוא ב"חזרתה" הנטענת של המשיבה מהסדר הטיעון עמו. לגרסת המבקש, כחלק מהסדר הטיעון אליו הגיע עם המשיבה בבית-משפט השלום, התחייבה האחרונה שלא לנקוט בעמדה חד-משמעית לגבי הארכת המאסר המותנה אשר עמד כנגדו, והסכימה שבטרם הטיעונים לעונש יומצא תסקיר של שירות המבחן, בו תהיה התייחסות גם לעניין זה.

דא עקא, בתסקיר שהוגש ביום 13.4.2004 נמסר כי המבקש לא התייצב, בשני מועדים שונים שנקבעו עמו, במרכז הטיפול באלימות אליו הופנה בידי שירות המבחן, ולפיכך הוחלט כי הוא לא יוכל להשתלב בתהליך טיפולי מסוג זה. כן ציין שירות המבחן, כי המבקש "מתקשה להתייחס לחלקים האלימים והבעייתיים בהתנהגותו", וכי "הוא מתקשה לגלות מחויבות ומוטיבציה להשתלבות בטיפול". מטעמים אלה, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית.

לטענת המבקש, הוא לא הגיע לפגישות שנקבעו לו במרכז הטיפול באלימות מחמת מחלה, ועל כן בהתנגדות בא-כוח המשיבה לקבלת תסקיר משלים אודותיו, יש משום פגיעה בהסדר הטיעון שהושג בין הצדדים.

3.בבקשה זו אין כל ממש. בפני בית-המשפט קמא עמדו לא פחות משלושה תסקירים מאת שירות המבחן, כך שאין לומר כי לא ניתן משקל לאינטרס בדבר שיקומו של המבקש או לפוטנציאל השתלבותו בטיפול. יתר על כן, כבר בתסקיר השני שהוצג בפני בית-המשפט, הובע ספק של ממש בדבר יכולתו של המבקש להפיק תועלת מטיפול, ולא ברור, אפוא, מהו הפגם שנפל בעמדת המשיבה לפיה אין מקום להורות על קבלתו של תסקיר משלים – בהינתן אי-התייצבות המבקש לפגישות שנקבעו עמו ואי-הצגתו של תיעוד רפואי מתאים בדבר מחלתו הנטענת. קל וחומר כי על בית-המשפט לא הייתה מוטלת כל חובה להיעתר לבקשה כאמור.

4.לנוכח כל אלה, המסקנה היא כי הבקשה אינה מעלה כל שאלה בעלת חשיבות כללית, וככזו דינה להידחות. עמה נדחית אף הבקשה לעיכוב ביצוע העונש.