רע"פ 1198/07 ב.א.מ פיתוח ושירותים בע"מ נ. מדינת ישראל ע"י השרות המשפטי של

1.

המבקשת 1 היא חברה לביצוע עבודות בניין, ומבקש 2 הוא בעליה. בית-משפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כב' ה שופט ד' ארנסט ) הרשיע את המבקשים בביצוע עבודות בניה ללא היתר, וצווה עליהם להרוס את המבנה נושא כתב-האישום עד ליום 14.7.03. בשלהי הכרעת-הדין, בפסקה 18 בה, התייחס בית-המשפט לתכנית שצורפה לכתב-האישום וקבע כהאי לישנא:

"התוצאה היא שכתב האישום הוכח מעבר לספק סביר לגבי הנאשמים, בהתייחס לצד הימני ( מסומן בירוק ) והוכח מעבר לספק סביר לגבי נאשם 2 לגבי החלק השמאלי של המבנה המסומן באדום . לחלק זה לא הוכחה זיקה של הנאשמת 1.

אשר על כן יש להרשיע את הנאשמים לפי עובדות כתב האישום לגבי הצד הימני המסומן בירוק בתרשים שצורף לכתב האישום ואת הנאשם 2 בלבד לגבי החלק השמאלי המסומן בירוק

[צ"ל: המסומן באדום, להלן: "טעות הסופר]

בתרשים" (ההדגשות אינן במקור).

בהמשך, בגזר-הדין, הורה בית-המשפט כי "ניתן צו הריסה לביצוע תוך 3 חודשים", אך לא צוין במפורש מהו המבנה אותו יש להרוס. על פסק-דין זה לא הוגש ערעור, והוא הפך חלוט.

2.

משלא הרסו המבקשים את המבנה במועד שנקבע לכך, הוגש נגדם כתב-אישום נוסף בגין אי-קיום צו שיפוטי, המהווה עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. במשפטם, טענו המבקשים כי פסק-הדין הראשון לא היה ניתן לביצוע, וזאת בשל העדרה של הנחייה אופרטיבית בו, ובשל אי-בהירות מהו "הצד המסומן בירוק" הנזכר בפסקה 18 הנ"ל. בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב-יפו (כב' ה שופט א' ספיר ) דחה את טענתם, וקבע כי קריאת מכלול פסק-הדין מעלה כי נערכה אבחנה ברורה בין החלק הירוק בתרשים – בו הורשעו שני המבקשים, ובין החלק האדום – בו הורשע מבקש 2 בלבד, ועל כן, אין בטעות הסופר הקיימת בפסקה 18 כדי לגרום בלבול או חוסר הבנה. לפיכך, הורשעו המבקשים בעבירה זו, ובית המשפט גזר על כל אחד מהם קנס בסך 20,000 ש"ח, ולמבקש 2 נגזרו גם שלושה חודשי מאסר על תנאי.

3.

המבקשים הביאו את השגותיהם כנגד פסק הדין בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, וטענו בשנית כי לא ניתן להבין מפסקה 18 לפסק-הדין מהו המבנה המיועד להריסה, ועל כן גם לא היה מקום להרשיעם. בית-המשפט דחה את ערעורם, בקובעו כי:

"הכרעת הדין בפסק-הדין הקודם איננה רק סעיף 18 שבו, מסקנה שהמערערים מבקשים להוליך אליה... רק מי שעוצם את עיניו בחוזקה מלראות מה שבפניו יכול לאמור שאין בהכרעת דין זאת מסוימות ברורה וחד משמעית במה הורשעו המערערים ומה היה עליהם להרוס" (עמ' 2-3 לפסק-הדין).

4.

מכאן הבקשה שבפני, בה עותרים המבקשים למתן רשות ערעור, ובפיהם מספר טענות: ראשית, הם שבים על גרסתם לפיה בפסק-דינו של כבוד ה שופט ארנסט

לא קיים חלק אופרטיבי. לטענתם, סעיף 205, המסמיך את בית-המשפט לצוות על הריסת מבנה שנבנה שלא על-פי היתר, מורה כי צו זה יינתן רק במסגרת גזר-הדין. דא עקא, בגזר הדין בו עוסקת בקשה זו לא הוגדר מהו המבנה אותו יש להרוס, ועל כן אין הצו בר-ביצוע. לדידם, אף אם נפנה להכרעת-הדין כדי לנסות ולהסיק באיזה מבנה מדובר, לא נוכל למצוא תשובה לאותה שאלה. בפסקה זו, כך הודגש, ישנה התייחסות לשני חלקים שונים ככאלה ש מסומנים בירוק ועניין זה גרם לכך שלא היה בידם לבצע את הוראת בית-המשפט. בהקשר לטעות זו נטען עוד, כי בית-המשפט קמא חרג מסמכותו העניינית שעה ששינה, כך נטען, במסגרת פסק-דינו מהכרעתו של ה שופט ארנסט, על-ידי כך שתיקן את אותה הטעות. לדידם, מדובר בתיקון לפי סעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, אשר מסמיך רק את בית-המשפט שבהכרעתו נפלה הטעות או את ערכאת הערעור להורות על התיקון. לבסוף, מוסיף מבקש 2 וטוען כי אין לו זיקה קניינית למבנה אותו הוא נצטווה להרוס, וגם משום כך היה נכון לזכותו מהאישום שיוחס לו.

5.

המשיבה מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, על-אף הטעות שנפלה בפסק-דינו של ה שופט ארנסט , נהיר לכל איזה חלק של המבנה היה על המבקשים להרוס. באשר לטענה כי אין למבקשים זיקה קניינית לנכס, סבורה המשיבה כי טענה זו הועלתה בזמנו עוד בפני כבוד ה שופט ארנסט ונדחתה על-ידו, ומשכך פני הדברים, אין להידרש עוד לסוגיה עובדתית זו.

6.

אין בידי להיעתר לבקשה. עניינם של המבקשים פרטני הוא, ואינו מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית כלשהי, ומשכך, אין הוא מצדיק דיון בפני ערכאה שלישית (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). כך או כך, שותף אני להשקפתו של בית-משפט קמא, לפיה למקרא פסק-הדין של ה שופט ארנסט לא מתעורר כל ספק באשר לזהות המבנה אשר המבקשים חויבו בהריסתו, וככל שהתעוררו סימני שאלה בעניין זה – היה על המבקשים לטרוח ולפנות לערכאה הדיונית בבקשת תיקון/הבהרה לפי סעיף 81 לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, או להגיש ערעור לערכאה המוסמכת. משלא עשו כן, נראה כי היה נהיר להם היטב מהו המבנה אותו יש להרוס, ומכל מקום לא נתונה להם הרשות לעשות זאת במסגרת הליך פלילי אחר שנקטו הרשויות בעניינם. למותר לציין כי זהו הדין גם לגבי הטענה לפיה למבקש 2 אין זיקה לנכס נושא צו ההריסה.

צו הריסה שניתן מכוח סעיף 205 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 אינו נדרש מבחינה פורמאלית לעמוד בדרישות הפירוט החלות על צווי הריסה מנהליים (סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965; ר"ע 1/84 דוויק נ' ראש העיר ירושלים , פ"ד לח(1) 449), וזאת מאחר ובניגוד לצו הריסה מנהלי, צו שיפוטי ניתן לאחר ניהולו של משפט. לפיכך, הטענה כי גם לאחר סיומם של ההליכים טרם הפנימו המבקשים איזה חלק מהבניה נבנה בניגוד לחוק, היא למצער טענה מיתממת. אמנם ראוי היה כי החלק המורה על הריסתו של המבנה היה מנוסח בבהירות רבה יותר, אולם אין בכך כדי להעניק למבקשים משום הזדמנות לקיומו של ערעור בגלגול נוסף.

אשר על כן, הבקשה נדחית.